כך הכנסתי את עצמי להריון

בדרכי חזרה הביתה מביקור אצל רופא הנשים שלי הבנתי שאין לי ברירה. הדוקטור הבהיר לי, באופן חד-משמעי, שאין לי שום סיכוי להיכנס להריון באופן טבעי. אני מוכרחה להתחיל טיפולי פוריות. "החצוצרות שלך חסומות, יקירתי" אמר ברוך, כשהבחין באישוניי הקרועים לרווחה מעוצמת הכאב. "הפריה חוץ-גופית תאפשר לך להיכנס להריון בלי בעיות".

אחרי שבועיים של אבל, אספתי את עצמי והחלטתי לקבוע תור למומחה להפריות. אז החלטתי... האצבע המחייגת סירבה לשתף פעולה. שוב ושוב דחיתי זאת בתירוץ קלוש אחר. כעבור שבוע נוסף של השתדלות אמיתית, שהסתיים גם הוא בשיחה שלא בוצעה, ישבתי עם עצמי ופתחתי בתהליך התמקדות*, בניסיון לברר מה עוצר אותי מלבצע את שיחת הטלפון - תנאי הכרחי בדרך שיכולה להביא להיריון המיוחל.

- "זה לא פחד מתהליך ההפריה", אמר הרחם שלי מיד.

- "מממ... מעניין" השיב הראש, "זה היה ההימור הראשון שלי".

- "זה גם לא הצורך להוכיח שאת מסוגלת לבד", הוסיף הרחם. "ממש לא".

- "אז מה זה?" שאלתי בייאוש הולך וגובר.

שקט. הרגשתי צורך לשקוע פנימה עוד ועוד. "לאאא", שמעתי לבסוף קול רועם בתוכי, בס נמוך, שסימר את שערותיי והפתיע אותי בסמכותיות שלו. היה זה קול עמום, ממעמקי שיפולי בטני. הוא התרכך מעט, והוסיף: "פשוט אין צורך בכל הדרמה הזאת. יש גם דרך אחרת".

אני יושבת שם, מתחילה לחוש את משב הרוח הקריר של הביקורת, מתחילה לחדור אל מתחת למפתן דלתו של החדר הפנימי. הביקורת מופיעה כמו חתולת רחוב שהיה לה פעם בית - תמיד מעוררת קצת סלידה בהתחלה, תמיד רעבה לליטוף ולמזון. אני מסיטה את תשומת ליבי אליה, שוהה איתה לרגע. זה מרגיע אותה.

בדמיוני אני מפנה לה מקום, לשבת לידי. חתולת הביקורת מתיישבת, רגועה בינתיים, אבל דרוכה מאוד. אני מודעת לנוכחותה, מאפשרת לה לשהות במחיצתי, אך גם ממשיכה הלאה.

"איזו דרך אחרת יש"? אני מכוונת את השאלה אל הרחם, המקום ממנו בוקע הקול המדבר. אני חשה בחוזקה את הרעד שעובר בי, כאילו הולכת להיחשף בפני תגלית חדשה ומרעישה. אוחזות בי התרגשות וסקרנות של ילד, שקיבל מתנה גדולה והוא עומד לקרוע את נייר העטיפה. בדמיוני מופיעה, על מסך גדול, תמונה חיה. בת דמותי יושבת במרפסת ביתי, מביטה על נוף ירוק. אני מתבוננת בה. היא רגועה מאוד, מחייכת בשלווה. תחושה נהדרת לראות עצמי כך, הרגשה נעימה של סיפוק. כאילו אין מה לרצות עוד. אותה אני, שיושבת שם בתמונה, מרגישה מלאה ושלמה. אני תמהה על פשר הדימוי הזה. והנה, מילים צפות ועולות מן התמונה, כמו כתוביות תרגום: "פשוט לחכות בסבלנות".

החתולה הרעבה קופצת, הנה היא כבר כאן, מייללת "אבל הרופא אמר", ואף מוסיפה בתקיפות: "מי את חושבת שאת? הריון טבעי אצלך יהיה בגדר נס רפואי, הדוקטור הרי אמר לך. נס רפואי, זוכרת?". אני מתכווצת מעט, התמונה נמוגה ומתחלפת בתחושת פחד. אבל אני מסרבת לוותר, ומזמינה את הפחד להתעצם ולגדול לכל מידה שירצה. זה עובד. ככה זה עם פחד: כשהוא מאיים להשתלט עליי, אני מיד נותנת לו הרבה יותר מקום מכפי שהתכוון לקחת. כשהוא מרגיש שאין על מה להילחם, שאני מוכנה לחוות אותו במלואו, האנרגיה שלו מתכווצת מיד.

וכך שוב, לאיטה, עולה תמונת עצמי, יושבת במרפסת בנחת, בתחושה שהעולם פרוש לרגלי. הפעם, למרבה ההפתעה, אני רואה עצמי חובקת תינוק יפהפה בזרועותיי. אני מרוגשת, צמרמורות של עונג חורשות את גבי. את התחושה הנפלאה הזאת אף חתול רחוב רעב כבר לא יגנוב ממני. אני מרשה לעצמי להישאר בה. ההתרגשות מתעצמת, ממלאת את כל כולי, יוצאת ממני וצובעת את ההילה שלי בכל צבעי הקשת.

עדיין לא הכול ברור לי, יש עוד שאלות לשאול, אבל אני יודעת שהפתרונות טמונים במעמקי החוויה, ויכולים להימצא רק באמצעות צלילה לעומקה והתמזגות לתוכה. התחושה השמימית דועכת לאיטה, ואני מרשה לעצמי לשאול את הגוף לגבי הדרך שעליי לעבור. הרחם שוב בוחר לקבל את זכות הדיבור, הוא מציע לי לטפל בעצמי באופן עקבי ויומיומי, באמצעות טכניקת ההילינג המוכרת לי, מדבר על אמונה חזקה שזה יגיע בקרוב, ומדגיש את הצורך בהמון סבלנות.

כך ממלאת אותי התחושה כי אופציית ההיריון הטבעי מתאימה הרבה יותר לנתיב החיים בו בחרתי. מתגלה ועולה האפשרות המופלאה של חוויה ייחודית, הקשורה לטכניקת הריפוי העצמי שאני מלמדת ומפיצה. אני מסיימת את תהליך ההתמקדות, פוקחת עיניים לחות וחוזרת למציאות.

אני ממתינה ארבעה חודשים וחצי, ומגלה שאני בהריון. הרופא שלי נותר ללא מילים. הוא אומר שאין לו הסבר לזה. רציתי להציע לו לשוחח עם הרחם שלי, אבל החתולה מיד קפצה ואמרה: "נו תשתקי כבר, תשתקי...".

* התמקדות היא טכניקת הקשבה לעולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה אל החוויה הפנימית, מתוך תפישה שכל הנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות המדברים אלינו מתוכנו, מבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך.