המוות כלידה מחדש

היא בת 40, פקידה במשרה קבועה בבנק, יש לה שלושה ילדים, בית משופץ במושב וגינה מטופחת. הכול מסודר לכאורה. אבל דנה פחדה למות.

זה התחיל שנה קודם לכן, בדיוק לאחר שנגמר השיפוץ. רצפות הקרמיקה הבהיקו, רהיטי המהגוני המעוצבים עמדו בדיוק במקום שרצתה. אור רך מהחלונות הרחבים נפל על הריפוד הנעים ועל המטפס המפותל, שעיטר בטוב טעם את פינת הסלון. דנה הביטה בסיפוק. הכל עמד במקום, רק הבובה של רוני, הבת הקטנה, הפריעה לסדר, זרוקה ברישול, פרועת שיער, בפינת הסלון. דנה התכופפה להרים את הבובה ואז זה קרה. כאב עז פילח את גופה, הגב נתפס והיא מצאה את עצמה שוכבת על הריצפה, בלי יכולת לזוז.

"למה זה צריך לקרות לי, בדיוק כשהכל כבר הסתדר?"

"מה הסתדר?" שאלתי.

"הילדים כבר גדולים. כל חיי עבדתי קשה. עכשיו יש לי בית כמו שרציתי, וחשבתי שהגיע הזמן שלי לנוח. אבל מאז מה שקרה לפני שנה, אני מבלה יותר אצל רופאים מומחים. פעם זה הכאב בגב, פעם בצוואר ופעם בבטן. גמרתי עם רופא מומחה אחד ואני מוצאת את עצמי אצל רופא מומחה אחר, עם בעיה בחלק אחר בגוף שלי. כמו מכונית, שכל החלקים שלה התבלו וכבר אין טעם לשפץ... עוד מעט, כל מה שישאר, זה לזרוק אותה למגרש הגרוטאות".

"ומה יקרה כשיקחו אותה למגרש הגרוטאות?"

דנה שתקה.

"לא אכפת לי ממני" אמרה במילים חנוקות "אבל הילדים, הם ישארו לבד, לא יהיה מי שידאג להם".

"ומה עם בעלך?"

דנה נאנחה, מלעלעת בגרונה "אף אחד לא יכול לדאוג להם, גם לא בעלי. אני סומכת רק על עצמי" .

שתקתי, נותן למילים האחרונות של דנה להדהד בחלל החדר, במרחב שביני לבינה.

דנה שתקה, מעכלת את מילותיה שלה ואחר כך הוסיפה, במילים איטיות, שלא כהרגלה:

"כל חיי אני מרגישה שהכל תלוי בי, אני בעצם לבד, הכל מונח על כתפיי ואם אפול, הכל ייפול".

"ומה יקרה אם תפלי, למה את מתכוונת שהכל ייפול?"

דנה ליכסנה עיניים במבוכה והשיבה: "אם אני אמות גם הילדים עלולים למות... ".

מדוע פחדה דנה מן המוות? מה מקומו של המוות בחיינו?

המוות מלווה אותנו בצורות שונות מראשית החיים ועד סיומם. אפילו בחווית הלידה עצמה ניתן כבר למצוא, בצד ראשית החיים, את סופם. בפרידה מהרחם אנו נדחפים בכוחות עצומים וגולשים בתעלת הלידה אל חלל ריק מוצף אור. האם תהינה שם זרועות שתקבלנה אותנו ותעטופנה אותנו? האם ניפול אל תוך עולם ללא תמיכה, ללא משענת? לחוויות אלו תהיה השפעה מעצבת ומכרעת על תחושתנו בעולם.

מותו של הישן הוא כמותו של הגולם ההופך לפרפר, כהסכמתו של הזרע לאבד את צורתו ולהפוך לפרח. האם נסכים גם אנו לוותר על צורתנו הישנה כדי להיוולד מחדש? האם תסכים דנה להיוולד מחדש?

ההבנה שבקצה המנהרה החשוכה ישנו עולם חדש, עשויה להיות אבן יסוד לתהליך השינוי. זוהי משמעותו האקזיסטנציאלית של פחד המוות. ב’בעיה’, כלומר בפחד, נמצא גם המשאב שלנו. הפחד מעורר את השאלה איך אנחנו חיים, בשביל מה אנחנו חיים והאם אנחנו חיים? פחד המוות יכול, בצורה כזו, להפוך לצירים הכואבים של האם, הממריצים אותנו לחיות, הממריצים אותנו להכניס חיים במקומות המתים בחיינו.

ביסודו של כל תהליך שינוי ישנו ניתוק של חבל הטבור. חבל הטבור מת ואיתו מת העולם הישן שממנו ינקנו את חייותנו. במונחים של הפסיכותרפיה הגופנית זהו הניתוק מהקרקע שמעורר בנו את הפחד ליפול. כנגד, כדי לא ליפול, אנו מאמצים את כל נפשנו וגופנו ונאחזים בקרקע שאנו מכירים. אך כל מאמץ, סופו שיביא לשחיקה והתעייפות וכשגם הקרקע שנאחזנו בה משתנה, אנו נאלצים לעמוד מול פני מותו של העולם שהכרנו.

קבלת הנוכחות של המוות בחיינו היא גם קבלת חוסר השליטה שלנו בחיים. בו זמנית, באופן פרדוקסאלי, ההבנה שאיננו שולטים במה שעתיד להיות, מכוונת אותנו לאפשרות הבחירה בחיינו עכשיו. המוות הוא לא משהו שיקרה בעתיד. אנחנו מתים כל העת. המוות הוא היבט של הקיום של החיים כאן ועכשיו. המוות במשמעות הזו הוא הכניעה,השחרור והעזיבה של דפוסים בהתנהגותנו ובמחשבתנו.

הפחד מהמוות, לפיכך, יכול לנבוע מתחושות עמוקות שמשהו מת בתוכנו. ייתכן שאשליה שחיינו לפיה מתה ועכשיו עלינו להתאבל על אובדנה, בדיוק כמו שהיינו מתאבלים על אובדן אדם אהוב. חלק מאיתנו מת משום שלא טיפלנו בו כראוי. בפחד המוות יש לפיכך גם פוטנציאל למסר קיומי: טפל בעצמך טוב יותר. הקשבה למסר הזה יכולה להוליד חיים חדשים.

יואב אפטוביצר , מטפל בפסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית. מנחה סדנאות התפתחות. מלמד לימודי ימימה בקבוצות קטנות וגם בלימוד אישי