אור זוהר בוחן את השופט גולדסטון בעיניים קצת פחות שיפוטיות ומגלה שהוא הפגין אומץ בלתי רגיל. פעמיים.
לאחר מבצע "עופרת יצוקה" הגיש השופט ריצ'רד גולדסטון, יהודי דרום-אפריקאי ואישיות בינלאומית מכובדת, דו"ח קשה מאד למועצת האו"ם לזכויות האדם, בנוגע להתנהלותו של צה"ל בלוחמה בעזה. בשבוע שעבר הפתיע גולדסטון את כולנו כאשר התראיין ל"וושינגטון פוסט" ואמר שאילו היה יודע היום את מה שידע אז, הדו"ח היה נראה אחרת.
גולדסטון של 2011 כבר לא מאשים את ישראל בפשעי מלחמה, מודה שישראל חקרה את הטענות נגדה, לעומת ארגון החמאס, שלא עשה כן, ומעיד על הגוף שמינה אותו לחקירה - מועצת זכויות האדם, כי הוא מוטה ומפלה את ישראל באופן שיטתי.
באופן אישי, וללא קשר לעמדתי האישית לגבי מה שקרה בעזה בזמנו, קשה לי להבין את התנהלותו של גולדסטון. ללא ספק, מדובר באדם אינטליגנטי ומעמיק, אשר מאחוריו רקורד עשיר וניסיון רב במערכות משפטיות מורכבות. גולדסטון אף מעיד על עצמו שהוא ציוני וקרוב ליהדות. אין ספק, שהיה מודע לכובד המעשה ולמידת ההשפעה שתהיה לדו"ח השלילי שכתב בזמנו. האם ייתכן שהגיש אז את הדו"ח מבלי שהיה בידיו כל המידע? מדוע לא היה מעט יותר זהיר ומסויג? האם ייתכן שהושפע מהרוח האנטי-ישראלית בארגון ששלח אותו לחקור את מבצע עופרת יצוקה?
לא פחות משונה, אגב, היא התנהלותו היום: אם הוא מרגיש שטעה, למה לומר זאת מעבר לדפי העיתון? למה לא יפנה השופט הנכבד באופן רשמי למוסדות האו"ם ויבקש לגנוז, או לפחות לשנות באופן מהותי, את הדו"ח שהוא עצמו חתום עליו?
גולדסטון ואני
היכן הסיפור הזה פוגש אותי? יותר משאני מתעניין בגולדסטון האיש, מעורר אותי המקרה הזה לחשוב על האופן שבו בני האדם, ואני בתוכם, ממהרים לפעמים להסיק מסקנות. כל כך קל לחרוץ משפט, לראות את המציאות בפריזמה פשוטה של שחור מול לבן, של טובים מול רעים, של צודקים ולא צודקים כאשר אנחנו מושפעים מכל מיני דברים חיצוניים, מבלי שיש לנו את כל האינפורמציה או שחשבנו על הדברים עד הסוף.
אבל המציאות, כפי שמתברר הרבה פעמים, הרבה יותר מורכבת, ולא תמיד מה שנראה כברור ומובן מאליו ברגע הראשון, או אפילו השני, הוא הסיפור כולו.
האם יש בי האומץ?
אני מתעניין לא פחות בתהליך הלא פשוט שעבר גולדסטון עד לפרסום המאמר ב"וושינגטון פוסט". לא קל לאדם בעל מעמד בינלאומי ולשופט בעל שיעור קומה להודות שטעה. אני חושב עליו, וחושב על עצמי, במקרים בהם הייתי בטוח כל כך בצדקת דעתי, ובסוף התברר שטעיתי או שלא ראיתי את כל התמונה.
האם בכל המקרים הללו היה בי האומץ להודות בכך? אלו מקרים יומיומיים: ויכוחים בעבודה, בין חברים ואולי במיוחד- ויכוחים בחיק המשפחה ובין בני זוג. כאשר אנחנו נמצאים בעין הסערה, אנחנו נוטים להיות כל כך בטוחים בעצמנו. אבל כעבור זמן מה, כשרוחות הקרב שוככות, הדברים מתחילים להיראות אחרת, ואז אנחנו יכולים לראות גם את הצד השני.
"במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"
המון אומץ נדרש מגולדסטון, האדם והשופט. בפעם הראשונה - כשיצא כנגד הקהילה שלו, אמר את דבריו ונשא בתוצאותיהם.
בפעם השנייה כשהבין שטעה, ובחר להודות בכך וללכת עם האמת שלו עד הסוף. משמחת אותי המחשבה שאדם במעמדו ובסמכותו מצליח להכיר באנושיותו וביכולת שלו לטעות, ויתרה מכך, גם להצהיר על כך בריש גלי. השאלה שמתעוררת בי היא, כמה אומץ יש לנו להכיל את השינוי שעבר? מה יועיל לנו יותר - להפנות אצבעות מאשימות, להסתובב בגו זקוף ולומר "אמרנו לכם"? או לשבח אותו על שקיבל את ההחלטות שהיו נכונות לו, בתזמון הנכון לו ולבחור באמת שלו, ללא פשרה?
