אלי פנגס
יש לי חבר שכבול לבית עסק מצליח בתל-אביב. כאילו, לא כבול עם שלשלאות, אבל האחריות משאירה אותו שם לא מעט זמן. וזה מקום כזה שכיף לבוא לשבת בו ולבלות זמן. עכשיו, החבר הזה הוא איש של מכוניות, של נהיגה, ואין דבר שיותר מגעיל אותו מברכת "סע בזהירות". מבחינתו, "סע בזהירות" זו הרעה החולה של התחבורה במדינה הזו. "סע בזהירות" זו פאסיביות מטומטמת של עדר, אימפוטנציה של דפקטים בתוך כלובי ברזל על גלגלים. "סע בזהירות" אומר שאין לך מושג מה אתה עושה מאחורי ההגה, אז שומה עליך להתבצר במגננה. מגננה מפוחדת שאין בה זרימה וערנות ויוזמה ויכולת. מבחינת אותו חבר, שהוא קצת קיצוני וקוצני- אין ספק, "סע בזהירות" זו לא ברכה, זו קללה. כשאנחנו, החברים שלו, נפרדים מעליו לדרכנו, הוא מברך אותנו אחרת. הוא שולח אותנו לדרך בברכת "סע כמו מטומטם, שים ת'אוטו על הצד". משהו בסגנון הזה:
אין ספק בכלל שאם יותר מאיתנו היו נוסעים כמו מטומטמים ושמים ת'אוטו על הצד ככה, העסק על הכבישים היה מצליח לזוז חלק יותר. ולו בגלל שאנשים שנוסעים כמו מטומטמים ושמים ת'אוטו על הצד, הם אנשים שעסוקים בנהיגה. נטו. כן, אני יודע, רעיון חדשני הקטע הזה של לנהוג כשאתה נוהג.
אם אהבתם את העניין הזה עם הדריפטינג, אתם בטח חושבים שזה יקר לאללה להיות נהג טוב שנוסע כמו מטומטם. אז הנה, תראו מה אפשר לעשות עם כמה וולוו ישנות מתחילת שנות התשעים. זה אוטו שבארץ אפשר להביא בפחות מעשרייה:
