ראיתי אותם. אפשר למות

גיא בניוביץ'

הכל התחיל בגלל עדי טלמור. צריך לומר זכרונו לברכה, אבל עדי שאני הכרתי היה צונף בבוז למשמע הקלישאה היהודית הזו ופולט משהו על הקרתנות שלי ושל יתר ה"אזיאתים". הדרך שבה בחר לעזוב את העולם, ובעיקר המכתבים שהותירו אחריו, גרמו לבליץ לא צפוי של מחשבות.

האם הספקתי כל מה שרציתי בחיים? האם, למשל, הלכתי לכל ההופעות שרציתי, של כל האמנים שאי פעם רציתי לראות? וזה לא מקרי שאני מתמקד במוסיקה. כי מי שאוהב אותה כמוני יודע שהופעה טובה שווה כמה וכמה שנות חיים אקסטרה. היו לי כמה כאלו, ואני זוכר באהבה כל דקה ודקה מהן. ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד עושים רוקנרול שמחזיר לגיל 15, הוואן דר גראף ג'נרייטור מתאחדים על הבמה בלונדון לערב מופלא של רוק מתקדם, אריק קלפטון הענק עם סטיבי ווינווד בברלין, "החומה" של רוג'ר ווטרס במילאנו... כן, היו ללא ספק כמה רגעי שיא. אבל מה נשאר?

אני לא נודניק, אבל לכתו של טלמור הזכירה לי עובדה חשובה וקצת מעצבנת: רוב האמנים שתמיד רציתי לראות בהופעה, כבר אינם בין החיים. ג'ון לנון, פרנק זאפה, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, דווין אולמן, קורט קוביין והרשימה עוד נמשכת, וכוללת גם להקות שההרכב שלהן לעולם לא יהיה אותו דבר (כמו "המי" למשל, שהייתי שם כליה כדי להיות בהופעה שלה שהונצחה בלידס).

ויש כאלה שלא הלכתי להופעות שלהם, כי ידעתי שלא אהנה. בוב דילן אצלנו כדוגמא מייצגת. אני לא אוהב סבל, למרות המורשת הפולנית. דילן מרגש אותי בגרסה האולפנית שלו, לא על הבמה בגיל 70. אני לא רואה הופעות כדי לסמן "וי". אני בא כדי לחוש כמו ילד, שהמוסיקה זורמת דרך גופו כמו מים סוערים.

אז מי נותר? אחרי מי כדאי לרדוף בשארית הזמן שנותר לנו - והוא הולך ומתקצר? במי נשקיע מאות יורו או פאונד או דולר כדי להבטיח לעצמנו חוויה שתיחקק בקרביים עד הקבר? אז ככה. הופעה של פרל ג'אם עדיין שווה כל גרוש, טום פטי וההארטברייקרס לא יגורשו מהמיטה שלי, ה"אילז" מוזמנים לקפוץ בכל עת, ומארק קנופפלר או ניל יאנג יכולים לנטוע חיוך על פניי כל הדרך לקבר.

ואגב - זה רק על קצה המקלדת. אני מתחיל לעבוד על רשימה מסודרת יותר - יש לי כולה איזה 25 שנה להספיק את הכל. אל תתפגרי עכשיו, משאבה מחורבנת, אל תתפגרי.