ניב שטנדל

ניר דוידוביץ' מפנה אצבע מאשימה. צילום: לארס בארון, GettyImages

אנחנו כבר רגילים לסנוט בליגה הבלגית. אנחנו כבר רגילים לזלזל, לנפנף בביטול ולהביט בתמיהה בכוכבי הליגה שלנו נודדים לקבוצות הנחותות של ליאז', לוקרן וגנט, או גנק, ומה בכלל הבדל ביניהן?

והנה, מקרה מבחן ניצב לפנינו. מכבי חיפה, קבוצת הפאר המקומית ואלופת המדינה, עומדת להתחרות מול מקבילתה הבלגית, גנק. האם סוף סוף נוכל להכריע מי הליגה הטובה יותר?

כנראה שלא. ראשית, משום שהניסוי אינו מייצג. מכבי חיפה, על התנהלותה האירופאית המסודרת, היא חריג בנוף הכדורגל הישראלי, כמעט כמו ריצ'ארד נילסן במשרדי ההתאחדות. להצלחותיה אין כמעט כל קשר לנעשה בליגה המקומית. הרי הכדורגל שלנו לא נראה כמו יענקל'ה שחר ואיתמר צ'יזיק – הוא נראה כמו אבי לוזון ודני לוי. מכבי חיפה היא נציגת הכדורגל הישראלי כפי שמלכת היופי היא נציגת ישראל בתחרות מיס עולם – פניו הנאות והמוצלחות ביותר של התוצר המקומי, מינוס הפגמים, הסקנדלים והשערוריות. נציגה לא יציגה.

שנית, משום שמשחק או שניים לא יסתירו את הפערים הברורים בין שתי הליגות. מספיק להתבונן בטור הטיסות הנכנסות לארץ של ישראלים שניסו את מזלם בבלגיה כדי להבין עד כמה הזלזול בבלגים אינו במקומו. בכירי כוכבינו ניסו את כוחם שם – גילי ורמוט, אבי סטרול, יואב זיו, סלים טועמה, עומר גולן, ברק יצחקי, דודו ביטון. תותחים בקנה מידה מקומי. מיטב התוצרת הישראלית חיממה את ספסלי בלגיה. כמעט כולם חזרו ארצה, מבוישים, מושפלים וקפואי שרירים (אך לפחות עשירים ושמחים בחלקם). רמי גרשון עדיין שם. שלומי ארבייטמן, מלך שערים בדימוס, נאבק על מקומו. אליניב ברדה -- הדבר הכי קרוב להצלחה בבלגיה חוץ מדודו דהאן -- לא הצליח עדיין לצאת את גבולות העיר גנט. סביר להניח שיקבל אזרחות של כבוד לפני שיצליח לחצות את גבולות האיחוד.

איש מהכוכבים הישראלים לא הצליח לממש את החלום שדקלם למיקרופונים בצאתו מן הארץ ולהתקדם מבלגיה לאירופה. כן, מבלגיה לאירופה – שהרי מהי בלגיה בעיני הכדורגלן הישראלי אם לא מקפצה מקצועית לליגות הגדולות של היבשת? כן, כמובן -- גם מסחטת מזומנים מהירה, ואפשרות למינוף חוזה עתידי בישראל (שיקול לגיטימי ומובן). למעשה, לנוכח מדד ההצלחה של כדורגלנים ישראלים בבלגיה (ועוד לא הזכרנו שמות מהשורה השניה כמו איתן טיבי ותמיר כחלון), יש לתהות על כך שזרם ההגירה נמשך. מה יש בו, בדודו דהאן, שמצליח כך לדחוף לבלגים תוצרת ישראלית כאילו היה מדובר בתפוזי ג'אפה?

ווהו-ווהו, איך תקעתי להם. ברדה חוגג מול בירסחוט לפני שבועיים. צילום: GettyImages

אפשר להתאונן, ובצדק, על בריחת המוחות מהליגה הישראלית (יש מי שיאמר – הליגה השישית בטיבה באירופה) לליגות זוטרות בקנה מידה אירופי כמו הבלגית והפולנית. אפשר לתהות אם אכן הצלחה בליגות האלה מקצרת את זמני הטיסות לאנגליה, לספרד ולגרמניה, לעומת הצלחה בליגה הישראלית. התשובה היא: כנראה שלא באופן משמעותי. הליגה הבלגית נחלשה, וזרם השחקנים היוצא ממנה דעך – אם כי עדיין עולה על זה הישראלי, בוודאי בסכומים. אני בספק, למשל, אם הופעה מוצלחת בליגת האלופות במדי מכבי חיפה לא היתה מקרבת את ליאור רפאלוב לליגות הבכירות טוב יותר מעונה מוצלחת בבלגיה.

ליאור רפאלוב חופן, טרום הקדנציה הבלגית. צילום: כריסטוף קוספל, GettyImages

הליגה הבלגית עשירה מזו הישראלית, נצפית יותר ובעלת היסטוריה ורקורד הצלחות מרשימים יותר (זוכרים את מכלן של אוחנה?). הפערים המקצועיים אינם גדולים, אך קיימים וניכרים. יהיה מגוחך לומר שהליגה הישראלית טובה מזו הבלגית. אין בכך כדי לומר כי קבוצות הצמרת הישראליות נופלות מרעותיהן הבלגיות, ובסופו של דבר – זו גם זו נחשבות לליגות משניות ביבשת, שמסוגלות להישגים נקודתיים בגביעי אירופה וליצוא כישרונות מקומיים לליגות הבכירות.

הקרב בין מכבי חיפה לגנק לא יכריע בשאלה מי מבין הליגות טובה יותר. הוא יכריע רק מי מבין הקבוצות טובה יותר – זו עם הכסף (תקציבה של גנק בערך פי שלושה מזה של חיפה), או זו עם הניסיון. אבל אולי הוא לפחות יחזיר לנו, הפטריוטים המבוישים שצופים בעיניים כלות בנטישת כוכבינו, קצת צבע ללחיים.

אני יפה? אלי אוחנה, בכיר נציגינו בבלגיה בדימוס. צילום: כריסטוף קוספל, GettyImages

וכדי להגיע מחויכים למשחק - רשות הדיבור העילג ליקיר המועדון והמערכת, שלומי ארבייטמן. בברכת "אונלי ווין"!

בלייזר אצלכם בפחות מ-20 ש"ח לחודש, לחצו כאן