נועה אסטרייכר
צ'ארלס בוקובסקי. צילום: wikipedia CC
"זה נכון שלא הייתה לי הרבה אמביציה, אבל חייב להיות מקום לאנשים ללא שאיפות, אני מתכוון מקום טוב יותר מזה השמור בדר"כ. איך לעזאזל יכול אדם להנות מלהתעורר בשש וחצי בבוקר ע"י שעון מעורר, לזנק מהמיטה, להתלבש, לאכול בכח, לחרבן, להשתין, לצחצח שיניים, לסרק שיער ולהילחם בתנועה כדי להגיע למקום שביסודו אתה מרוויח כסף עבור מישהו אחר ועוד מתבקש להיות אסיר תודה על ההזדמנות לעשות זאת?"
את המילים האלה כתב צ'רלס בוקובסקי, אחד הכותבים המופרעים ונטולי הרסן שידעה המאה ה-20. האמריקאי הזה, שבמשך יותר מעשור עבד כפקיד בדואר (!) ושתה יותר מגמל בנווה מדבר, נולד בכלל בגרמניה ב-16 באוגוסט 1920. בשנת 1923 עקרו הוא והוריו לבולטימור שבארה"ב ולאחר זמן מה עברו ללוס אנג'לס, בה חי בוקובסקי את רוב חייו הבוגרים.
החיים במשפחה הקטנה הזו לא היו קלים: אביו התקשה למצוא עבודה ופרק את התסכול שלו על צ'ארלס הקטן. בספרים ושירים רבים שלו ניתן למצוא ביטויים מפורשים להתעללות נפשית ופיזית מצדו של האב. אם זה לא הספיק לחבילת הצרות, בגיל ההתבגרות סבל בוקובסקי ממקרה קשה במיוחד של אקנה- פניו וגופו היו מכוסים במשך שנים בפצעים מוגלתיים נוראים, ששום טיפול שהיה נהוג בזמנו לא הועיל או אפילו הקל על מצבו. כתוצאה מכך, נותרו בעורו צלקות קשות. על התקופה הקשה ההיא בחייו אפשר לקרוא בספר המצוין "שיפון עם שינקן", שמהווה מעין אוטוביוגרפיה של שנות ילדותו ונעוריו.
בסוף התיכון הוא נרשם לקולג' ללימודי ספרות, עיתונאות ואמנות, אבל נשר מהלימודים. בגיל 24 פורסם סיפור קצר שלו, ושנתיים מאוחר יותר פורסם סיפור נוסף. אולם ההצלחה הקצרה לא החזיקה מעמד: סיפורים אחרים נדחו שוב ושוב, ובוקובסקי הפסיק לטפח אשליות וחדל לכתוב למשך כעשור. בשנים האלה הוא נדד ברחבי ארה"ב, עבד בעבודות מזדמנות וחי באכסניות גרועות במיוחד. בשנת 1955, אחרי שאושפז בבי"ח עם כיב מדמם שכמעט הרג אותו, החל בוקובסקי לכתוב שירה. נישואין קצרים (1957-1959) והגירושין שבאו בעקבותיהם החזירו אותו לעבודה של עשר שנים בדואר ולהרגלי השתייה הבעייתיים שלו.
באמצע שנות השישים ראו אור שני ספרי שירה שלו בהוצאת לוז'ון, וכאשר קיבל, בשנת 1969, מלגה של 100 דולר לחודש לכל החיים מהמו"ל של הוצאת "אנקור שחור"- עזב בוקובסקי את הדואר בלי להביט לאחור. פחות מחודש לאחר שעזב את עבודתו בדואר, הוא סיים את הרומן הראשון שלו 'שירות הדואר'. רוב ספריו הבאים יצאו גם הם בהוצאת "אנקור שחור", מתוך נאמנות למו"ל שנתן במה ליוצר כמוהו, שהיה לא מוכר בשעתו.
צ'ארלס בוקובסקי מת בשנת 1994, בגיל 73. סיבת המוות הייתה לוקמיה. על המצבה שלו הופיע צמד המילים "אל תנסו".
מיטה אחת / תרגום: דורית ויסמן
עוֹד מִטָּה
עוֹד אִשָּׁה
עוֹד וִילוֹנוֹת
עוֹד חֲדַר אַמְבַּטְיָה
מִטְבָּח
עֵינַיִם שׁוֹנוֹת
שֵֹעָר שׁוֹנֶה
רַגְלַיִם וּבְהוֹנוֹת
שׁוֹנוֹת.
כָּל אֶחָד מִסְתַּכֵּל.
הַחִפּוּשׂ הַנִּצְחִי.
אַתָּה נִשְׁאָר בַּמִּטָּה
הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת לָעֲבוֹדָה
וְאַתָּה מִתְפַּלֵּא מַה קָּרָה
לָאַחֲרוֹנָה
וּלְזוֹ שֶׁלְּפָנֶיהָ…
הַכֹּל כָּל כָּךְ נוֹחַ –
עֲשִׂיַּת הָאַהֲבָה הַזּוֹ
הַשֵּׁנָה יַחַד
הָאֲדִיבוּת הָעֲדִינָה…
אַחֲרֵי שֶׁהִיא עוֹזֶבֶת אַתָּה קָם וּמִשְׁתַּמֵּשׁ
בָּאַמְבַּטְיָה שֶׁלָּהּ,
הַכֹּל כָּל כָּךְ אִינְטִימִי וְכָל כָּךְ זָר.
אַתָּה חוֹזֵר לַמִּטָּה
וְיָשֵׁן עוֹד שָׁעָה.
כְּשֶׁאַתָּה עוֹזֵב זֶה עָצוּב
אֲבָל תִּרְאֶה אוֹתָהּ שׁוּב
אִם זֶה יַצְלִיחַ אוֹ לֹא.
אַתָּה נוֹסֵעַ לַחוֹף וְיוֹשֵׁב
בַּמְּכוֹנִית שֶׁלְּךָ. כִּמְעַט צָהֳרִים.
- עוֹד מִטָּה, עוֹד אָזְנַיִם, עוֹד
עֲגִילִים, פִּיּוֹת אֲחֵרִים, תַּחְתּוֹנִים אֲחֵרִים, שְׂמָלוֹת
אֲחֵרוֹת
צְבָעִים, דְּלָתוֹת, מִסְפְּרֵי טֶלֶפוֹן.
פַּעַם הָיִית מַסְפִּיק חָזָק לִחְיוֹת לְבַד.
כְּאָדָם שֶׁמִּתְקָרֵב לְֹשִֹשִּים עָלֶיךָ לִהְיוֹת רָגִישׁ יוֹתֵר.
אַתָּה מֵנִיעַ אֶת הַמְּכוֹנִית וְזָז,
חוֹשֵׁב, אֲצַלְצֵל לְגֶ'נִי כְּשֶׁאַגִּיעַ,
לֹא רָאִיתָ אוֹתָהּ מִיּוֹם שִׁשִּׁי.
בעיות בתור/ תרגום: דורית ויסמן
הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּסּוּפֶּר
שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי הַקֻּפָּאִית,
"מַה שְּׁלוֹמְךָ?"
וַאֲנִי עוֹנֶה מַשֶּׁהוּ
כְּמוֹ, "לֹא כָּל כָּךְ טוֹב, יֵשׁ לִי
טְחוֹרִים, נְדוּדֵי שֵׁנָה, סְחַרְחוֹרוֹת וְגַם
נִגְמְרָה לִי הַבַּטֶרְיָה
בַּשָּׁעוֹן."
אַף פַּעַם אֵין תְּגוּבָה, כְּאִלּוּ
הֵם לֹא שָׁמְעוּ, הֵם פָּשׁוּט מַמְשִׁיכִים
לְסַכֵּם אֶת מַה שֶּׁקָּנִיתִי.
אֲנִי לֹא מִתְכַּוֵּן לִפְרֹק אֶת
הַתִּסְכּוּלִים עַל עוֹבְדֵי
הַסּוּפֶּר
אֲבָל כְּשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִים אוֹתִי
"מַה שְּׁלוֹמְךָ?"
בְּדֶרֶךְ כְּלָל שְׁלוֹמִי לֹא כָּל כָּךְ טוֹב וְשׁוּם דָּבָר
לֹא גּוֹרֵם לִי לְהַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ גָּרוּעַ
כְּמוֹ לוֹמַר,
"בְּסֵדֶר."
נִסִּיתִי דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
כְּשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִים
"מַה שְּׁלוֹמְךָ?"
אֲנִי אוֹמֵר, "אַף פַּעַם לֹא הָיָה יוֹתֵר
טוֹב! זֶה לֹא יֵאָמֵן! הַכֶּסֶף
פָּשׁוּט זוֹרֵם! אֲנִי לֹא מֵבִין
אֶת זֶה!"
אֲבָל הֵם גַּם לֹא אוֹהֲבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה הַזּוֹ
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הַקֶּטַע עַל
הַטְּחוֹרִים, נְדוּדֵי הַשֵּׁנָה, הַסְּחַרְחוֹרוֹת.
אָז נִסִּיתִי דֶּרֶךְ שְׁלִישִׁית.
כְּשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִים אוֹתִי אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ
אֲנִי אוֹמֵר,
"לֹא בֶּאֱמֶת אִכְפַּת לְךָ."
שׁוּב אֵין תְּגוּבָה, הֵם
פָּשׁוּט מַמְשִׁיכִים
בְּחִשּׁוּב הַקְּנִיָּה שֶׁלִּי
וַאֲנִי מֵבִין אֶת חֹסֶר
הַתְּגוּבָה:
בֶּאֱמֶת לֹא אִכְפַּת לָהֶם,
וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה טוֹב.
עָלֵינוּ לְהָבִין שֶׁלֹּא
צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּשׁוּם דָּבָר
וְזֶה עוֹשֶׂה אֶת קְנִיַּת
הַמִּצְרָכִים
דּוֹמָה לְכָל
דָּבָר אַחֵר:
מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים זֶה מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים
וּלְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים
אֵין כִּמְעַט קֶשֶׁר
לְשׁוּם דָּבָר
אַחֵר.
מה יגידו השכנים/ תרגום: דורית ויסמן
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזּוֹ הָיְתָה הַשְּׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאַלְתִּי הֲכִי הַרְבֵּה
עַל יְדֵי הוֹרַי.
בָּטוּחַ שֶׁלִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה אִכְפַּת מַה
חוֹשְׁבִים הַשְּׁכֵנִים.
הָיָה לִי חֲבָל עַל הַשְּׁכֵנִים, אוֹתָם אֲנָשִׁים
מְפֻחָדִים שֶׁמְּצִיצִים מֵאֲחוֹרֵי
הַוִּילוֹנוֹת שֶׁלָּהֶם.
כָּל הַשְּׁכוּנָה הָיְתָה מִסְתַּכֶּלֶת עַל
עַצְמָהּ
וּבִשְׁנוֹת הַשְּׁלֹשִים לֹא הָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר עַל מַה
לְּהִסְתַּכֵּל.
חוּץ מִמֶּנִּי, חוֹזֵר הַבַּיְתָה שִׁכּוֹר מְאַחֵר
בַּלַּיְלָה.
"זֶה יַהֲרֹג אֶת אִמָּא שֶׁלְּךָ,"
אָמַר לִי אֲבִי,
"וְחוּץ מִזֶּה מַה יַּגִּידוּ
הַשְּׁכֵנִים?"
אֲנִי עַצְמִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי בְּסֵדֶר גָּמוּר.
הִצְלַחְתִּי לְהִשְׁתַּכֵּר
בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
בְּלִי שֶׁהָיָה לִי בִּכְלָל
כֶּסֶף.
פָּטֶנְט שֶׁעָזַר לִי
אַחַר כָּךְ
בַּחַיִּים.
הָעִנְיָנִים הֶחְמִירוּ עֲבוּר הוֹרַי
הַמִּסְכֵּנִים
כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב מִכְתָּבִים
לָעוֹרֵךְ שֶׁל אֶחָד מֵהָעִתּוֹנִים
הַגְּדוֹלִים,
רוֹבָם פֻּרְסְמוּ
וְכֻלָּם
תָּמְכוּ בְּמַטָּרוֹת לֹא פּוֹפּוּלָרִיּוֹת.
"מַה יַּגִּידוּ הַשְּׁכֵנִים?"
הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתִי
הַהוֹרִים.
אֲבָל לַמִּכְתָּבִים הָיוּ תּוֹצָאוֹת
מְעַנְיְנוֹת -- מִכְתְּבֵי שִׂנְאָה, כּוֹלֵל
אִיוּמִים בְּרֶצַח, הִגִּיעוּ
בַּדֹּאַר.
זֶה גַּם אִפְשֵׁר לִי לְהַכִּיר
כַּמָּה אֲנָשִׁים
מוּזָרִים שֶׁהֶאֱמִינוּ שֶׁאֲנִי
בֶּאֱמֶת מִתְכַּוֵן לְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי
בְּאוֹתָם מִכְתָּבִים.
הָיוּ פְּגִישׁוֹת סוֹדִיּוֹת
בְּמַרְתְּפִים וּבַעֲלִיּוֹת גַּג,
הָיוּ רוֹבִים, הֶסְכֵּמִים,
תָּכְנִיּוֹת,
נְאוּמִים,
אֵלּוּ הָיוּ גַּם
מְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם שְׁנוֹרַרְתִּי
מַשְׁקָאוֹת חִנָּם.
בְּרֹב הַפְּגִישׁוֹת הָאֵלּוּ
הִשְׁתַּתְּפוּ קִיצוֹנִים-יְמָנִיִּים,
בַּחוּרִים צְעִירִים בְּנֵי
17 ו- 23.
"אֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים שֶׁשְּׁחֹרִים יִדְפְּקוּ
אֶת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ!
הֵם חַיָּבִים לָמוּת!"
לְרֹעַ הַמַּזָּל
לֹא דָּפַקְתִּי אַף
אִשָּׁה בְּעַצְמִי.
כָּל הַפְּגִישׁוֹת הִתְחִילוּ בַּעֲמִידָה
וְהַצְדָּעָה
לַדֶּגֶל
מַה שֶּׁנִּרְאָה לִי
דַּי
יַלְדוּתִי.
אֲבָל רֹב הַגְּבָרִים הַצְּעִירִים הָאֵלּוּ
הָיוּ מִמִּשְׁפָּחוֹת
מְבֻסָּסוֹת
וְשָׁתִיתִי עִם כַּמָּה מֵהֶם
אַחַר כָּךְ.
שָׁתִיתִי כַּמָּה ֹשֶיָכֹלְתִּי
כְּשֶׁהֵם
הִתְלַהֲמוּ.
אַף פַּעַם לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם
אֲבָל לֹא נִרְאָה שֶׁהָיָה לָהֶם אִכְפַּת.
הֵם זָכְרוּ אֶת הַמִּכְתָּבִים
וְלֹא חָשְׁבוּ בִּכְלָל שֶׁהֵם לֹא הָיוּ
אֲמִתִּיִּים.
לֹא שֶׁהָיִיתִי יְצוּר אֱנוֹשׁ
הָגוּן כָּל כָּךְ
אֲבָל לֹא הָיִיתִי מְחֻבָּר
לְאֵיזוֹ קְבוּצָה אוֹ
לְאִידֵאוֹלוֹגְיָה.
לְמַעֲשֶׂה כָּל הָרַעְיוֹן שֶׁל
חַיִּים וַאֲנָשִׁים
דָּחָה אוֹתִי
אֲבָל קַל הָיָה יוֹתֵר
לְשְׁנוֹרֵר מַשְׁקָאוֹת
מֵהַקִּיצוֹנִים-יְמָנִיִּים
מֵאֲשֶׁר מִנָּשִׁים זְקֵנוֹת
בְּבָרִים.
"אֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁאַתָּה
בֵּן שֶׁלִּי."
אָמַר לִי אֲבִי.
"מַה יַּגִּידוּ
הַשְּׁכֵנִים?" שָׁאֲלָה
אִמִּי.
טִפְּשִׁים פַּטְרִיוֹטִים מִסְכֵּנִים
מְלֵאֵי-אַשְׁלָיוֹת.
אַחֲרֵי שֶׁהֵם זָרְקוּ אוֹתִי
מֵהַבַּיִת
וִתַּרְתִּי
עַל הַפְּגִישׁוֹת
וְהָלַכְתִּי לִחְיוֹת בְּעַצְמִי
בִּצְרִיף דִּיקְט
בְּ"בַּאנְקֶר הִיל".
וְהַהוֹרִים שֶׁלִּי לֹא הָיוּ צְרִיכִים יוֹתֵר
לִדְאֹג
מַה
יַּגִּידוּ הַשְּׁכֵנִים.
>> לתרגומים נוספים של שיריו מאת דורית ויסמן, באתר של איתי בחור
