תומר קמרלינג
מתוך המדור "מי גבר"
הבטחתי ביקורת והבטחתי קטנה, אז ראשית חוכמה: סרט לא רע "הפרקליטה" הזה. שום דבר שיטלטל את עולמכם ו/או ימציא מחדש את אחד מהתת-ז'אנרים שהוא משתייך אליו (סרטי כלא; דרמות משפחתיות; סרטים מלנכוליים-משהו שהילארי סוונק מגלמת בהם טום בוי), אבל לא רע. למען האמת, אם הוא לא היה משתייך לערימה הולכת וגדלה של סרטים שצצים כאן באולמות הקולנוע רק אחרי שהופצו בגרסאות ביתיות, הייתי אומר ששווה לצאת בשבילו מהבית.
הסיפור - האמיתי-עם-כוכבית, ולעניין הזה תכף אשוב - הוא על האחים לבית ווטרס, בטי-אן (סוונק) וקני (סם רוקוול), ועל מה שקרה להם לאחר שהאחרון הורש ברצח. מה שקרה, בקיצור נמרץ שכולל ספוילר – ותפסיקו לקרוא ממש עכשיו אם אתם מעוניינים להגיע אל "הפרקליטה" בתולים מבחינת ידע מוקדם - זה שבטי-אן הלכה ללמוד משפטים, השיגה תואר, ובסוף השיגה כנגד כל הסיכויים גם את זיכויו של אחיה. מכאן ההברקה שבשם המקורי, Conviction, על שתי משמעותיו: הרשעה ושכנוע פנימי.
סרטו של טוני גולדווין מבוסס על מקרה שעשה די הרבה רעש באמריקה, ואולי בגלל זה הוא לא מזהיר את הקהל מהספוילר הגלום כבר בסצנת הפתיחה: צריך להיות אטום כיריעה ביטומנית כדי לא לקלוט שהביקור המחויך של האחות אצל אחיה הכלוא – מעמד שממנו קופץ הסרט לפלאשבק ארוך -- הוא בעצם הרגע שבו זכתה בטי-אן ווטרס להודיע לאחיה על שחרורו הקרב. אני אוהב החלטות בימוי כאלה, כי המשמעות של הבחירה הזאת היא "אוקיי, כולנו יודעים שככה זה נגמר, עכשיו בוא נראה איך הגענו לנקודה הזאת"; לטעמי זה נבון בהרבה מניסיון ליצור מתח איפה שאין לו סיכוי להיווצר, בטח אצל כל אחד ששמע על המקרה האמיתי. אבל פה מסתיימים הסופרלטיבים ומתחילה הבעיה, כי כל אחד ששמע על המקרה האמיתי – אפילו מפיה של הילארי סוונק עצמה, שגוללה אותו במלואו אצל ג'יי לנו לרגל הפצת הסרט בארה"ב – יודע שקני ווטרס מת חצי שנה אחרי ששוחרר. ולא סתם מת, אלא בנפילה על הראש. כמו אהבל, יסלח לי המנוח, אבל אני לא יכול לחשוב על הגדרה יותר מעודנת למישהו שאחותו הקריבה את חייה הבוגרים למען חייו, והוא עצמו הקריב אותם למען המטרה הנאצלת של קיצור הדרך לבית של אמא שלו (את הידיעה החדשותית המקורית של "איי.פי" אתם יכולים לראות כאן).
טוב. הבטחתי תהייה גדולה, והנה היא: האם גולדווין לא פספס בדיוק כאן את ההזדמנות לעשות סרט מטלטל עולמות או לפחות מחדש ז'אנרים? האם מותו האקראי של ווטרס -- לאחר הרשעה אקראית באותה מידה, ושחרור ממוזל באורח כמעט שרירותי – לא מהווה סוף מעניין יותר לסיפור שלו, הולם יותר לגורל שלו, מעוד סצנת יציאה לחופשי שראינו כל כך הרבה פעמים בעבר?
אני משאיר את השאלה פתוחה גם כי קטונתי מלהשיב עליה, וגם "הפרקליטה" הוא רק חלק משורה ארוכה של סרטי כלא מבוססי-מציאות שמסתירים מאיתנו חלק מהאמת או מסלפים אותה לחלוטין רק בשם האופוריה הנלווית לקטע של לראות אדם חף מפשע יוצא לחופשי. על קצה המזלג: "רצח מדרגה ראשונה", עם קווין בייקון בתפקיד הנרי היל, מציג את סיפורו של ילד שהורשע בגניבת חמישה דולר רק כי הוא ואחותו עמדו לגווע ברעב, ומזה התגלגל לשלוש שנות צינוק באלקטרז -- ולבסוף לרצח שביצע לכאורה בהשפעת הבידוד. הנרי יאנג האמיתי עשה קריירה משוד בנקים לפני שנכלא, ישב בצינוק אבל מעולם לא באלקטרז -- וגם לא מת בכלא בשנות ה-40 כמו שמספרים לנו, אלא שוחרר בתנאים מגבילים בשנות ה-70, דפק ברז לקצין המבחן שלו, ומאז נעלמו עקבותיו.
עוד? קדימה: "איש הציפורים מאלקטרז" (הסרט, וכמוהו הספר שעליו בוסס) מציג את ברט לנקסטר כאסיר שגידל ציפורים כאות לנפש העדינה ששכנה בו; במציאות, "איש הציפורים" היה רוצח וסוציופת שעל פי כל הדיווחים פשוט תיקשר עם ציפורים טוב יותר מאשר עם אנשים. אין, אתם פשוט חייבים לקרוא על הרגע שבו פגש מייקל פיילין שני אסירים שהכירו אותו. ו"פרפר"? הסרט הנפלא עם סטיב מקווין ודסטין הופמן, שכל הקטע שלו זה ריאליזם חסר פשרות? ככל שעוברות השנים מתברר שהנרי שרייר, האיש שכתב את האוטוביוגרפיה שנהייתה סרט, בדה לעצמו סיפור חיים שנגנב קומפלט מאחרים (או לחלופין, שוכנע בידי המו"ל שלו לעשות את זה).
לכאורה אין מה להשוות בין יוצרים שהולכים במודע על עיוות של המציאות משיקולי הפי-אנד לכאלה שפשוט קנו סיפור חיים שהוא חתול בשק, אבל בשורה התחתונה, כמעט כל סרט כלא ש"מבוסס על סיפור אמיתי" מבוסס על משהו די רחוק מהאמת. ואתם יודעים מה, מילא זה ש"הפרקליטה" ו"איש הציפורים" היו דווקא יוצאים מורווחים מהיצמדות לעובדות: יש לי הרגשה שבסופו של דבר, קלאסיקות הכלא האמיתיות שישרדו יהיו אלה שלא מתיימרות לספר כלום חוץ מסיפור טוב. הרי סרטים כמו "חומות של תקווה" ו"המורד" (נו, בחייאת, Cool Hand Luke עם פול ניומן) או "תא 211" הספרדי הנהדר מוכיחים את זה שוב ושוב: בתשעה מכל עשרה מקרים, פיקשן טוב מנצח את המציאות בידיים קשורות.
