תומר קמרלינג

מתוך "תעלת בלאומילך: הנקמה"

מכיוון שהחמצתי את הקרנת העיתונאים הרשמית של "ת'ור", סרט הקומיקס בבימוי קנת’ בראנה, שמחתי מאוד כשהוזמנתי לאירוע "קיר הפייסבוק הגדול בעולם" - מיזם של יצרנית הסוללות אנרג'ייזר, שבהשקתו הוקרן "ת'ור" על תלת ממדיו בקולנוע גת בתל אביב. עם זאת, שתי שאלות הטרידו אותי עד שהאורות כבו והמשקפיים הורכבו:

1. מה לקנת' בראנה ולסרט קומיקס?

2. מה ליצרנית סוללות, לרשת חברתית ולגיבור-על נורדי עם בלונד גולש ופטיש-חמש?

טוב, לפני הסדר: בערך שליש לתוך 130 הדקות של הסרט, נראה לי שהבנתי מה משך את בראנה מהמחוזות השייקספיריים/ אליטיסטיים הרגילים שלו לסרט קיץ עתיר תקציב ואפקטים – ויותר מזה, בעיקר לאור מצבה הלא מזהיר של קריירת הבימוי שלו, מה שכנע את אולפני פרמאונט ויצרנית הקומיקס "מארוול" שהוא האדם הנכון למשימה. והתשובה היא שמישהו בשרשרת המזון של ההפקה הבין בדיוק את המינוס והפלוס של ת’ור עצמו. המינוס: ובכן, מדובר בבלונדיני עם פטיש. הוא לא אפל כמו באטמן, לא מגניב כמו איירון מן, אפילו לא פגיע כמו ספיידרמן. תבנה סרט סביב הדמות הזאת, ותקבל נאדה. הפלוס: לא מדובר בסתם גיבור-על אלא בדמות שמקורה במיתולוגיה הנורדית, ובסיפור ארכיטיפי אודות אל כל-יכול (אודין, אנתוני הופקינס בגירסה הקולנועית) ושני בניו ת’ור (כריס המסוורת’) ולוקי (טום הידלסטון), שמתחרים ביניהם על תשומת הלב של אבא בעודם מתמודדים - בהתאמה - עם יוהרה אווילית וקנאה מעוורת. אלה חומרים קלאסיים, והם יושבים בול בתוך אזור הנוחות של בראנה. אה, ואם כבר מדברים:

ל"ת'ור" יש צד סיפורי נוסף, ולא פחות משמעותי מבחינת דקות מסך: ההיכרות שלו עם המדענית ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן), בעצם האדם הראשון שהוא פוגש אחרי שאביו מגלה אותו מממלכת אסגרד – ככה אומרים בוויקינגית "אולימפוס" – לכדור הארץ. רק מה, ההפוגות הקומיות שמספק הקטע של רומן מתפתח בין אל שהוא למעשה חייזר וגיקית שהיא למעשה בייב זה משהו שכמעט כותב ומביים את עצמו. הקונץ הגדול כאן היה ליצור מצב שבו ת’ור הוא בתכלס דמות משנית, כי זה באמת המקסימום שאפשר להוציא ממנו, בלי לגרום לצופה לחוש בזה. וזה לטעמי ההישג הגדול של בראנה והתסריטאים זאק סטנץ, דון פיין ואשלי אדוארד מילר: החבר'ה האלה יצרו סרט שיושב בדיוק על ההגדרה story driven, מונע-סיפור, בז’אנר שהתביית בשנים האחרונות על הקטע ה-character driven, מונע-דמות.

פרנצ'ייז "באטמן" של כריסטופר נולאן עושה נפלאות סביב הדמות המרתקת הזאת (שלא לדבר על הדמות של הג’וקר, שהפיצוח שלה הוא מה שעשה לטעמי את "האביר האפל" לפאקינג מאסטרפיס). פרנצ’ייז "איירון מן" של ג'ון פאברו עושה אותו דבר, רק מהצד הקליל, וכל כך מצליח בזה שהוא גורף מאות מילונים ממשהו שרחוק כמה אפקטים מיוחדים מלהיות מופע סטנדאפ של רוברט דאוני ג’וניור. לבראנה ושות’ לא היתה פריבילגיה כזאת, אז הם הלכו בדרך הישנה והטובה של לספר סיפור. ולטעמי, הם עשו את זה לא פחות מסבבה.

שלא תטעו:" יש ב"ת'ור" רגעים מתים וקטעים צ’יזיים. אבל בין העיצוב האמנותי מפוצץ-המוח להופעה ההיסטרית של קאט דנניגס בתפקיד דארסי (אני אשכרה לא זוכר מתי ראיתי שחקנית שכל מילה שלה משכיבה את הקהל מצחוק), בין השימוש המעודן בתלת-ממד לכמויות השפויות של אימג'ים מיוצרי-מחשב, החבילה שמציע הסרט הזה הופכת את הציונים הסופר-גבוהים שלו ב-imdb וב-Rotten Tomatoes להרבה פחות מופרכים איך שהם נראים. אין, פשוט אחלה סרט. עד כדי כך שפתאום אני מתחיל להתרגש לקראת הפרויקט המגלומני, חובק עולם הקומיקס של The Avengers.

בשורה התחתונה, רק דבר אחד מטריד אותי: ברצינות עכשיו, בטרייה פלוס פייסבוק פלוס ת'ור? הראו לי את איש השיווק שהגה את החיבור הזה, ואראה לכם מישהו שיכול למכור קרח להוא שמסתובב בים וצועק הלו ארטיק