איציק שאשו
מבשלת אלכסנדר. צילום: מוטי מלרוד
אני קונה רק כחול לבן. טוב, זה לא באמת נכון, אני קונה רק מוצרי מזון כחול לבן. רגע, גם פה הגזמתי קצת. האמת היא שאני קונה רק בירות כחול לבן. כן, כזה אני, סופר פטריוט כשזה מגיע לגילופין שלי. לא, אבל אם לדבר רגע ברצינות, מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שאני קונה רק את בירות הבוטיק הישראליות שצצו כאן בחמש השנים האחרונות, ואני מאוד אשמח אם גם אתם תעשו אותו דבר. כלומר, בהנחה שכבר מלאו לכם 18, כן? הדבר האחרון שחסר לי זה אישום בגין שידול קטינים לצריכת אלכוהול.
אבל למה לכם לעשות את זה? ובכן, אני מצליח לחשוב על כמה סיבות:
1. כי מבשלות מקומיות כמו "אלכסנדר", "הנגב", "Jems", "Pavo" או "מלכה" מייצרות כאן באופן סדיר וסדרתי כמה מהבירות הכי טובות ששתיתי אי פעם. כולל בירות סופר מתוחכמות מבלגיה, איילים וסטאוטים מרירים מהאי הבריטי, או לאגרים מוקפדים ממזרח ומערב אירופה. זאת אולי נשמעת כמו הצהרה מעט יומרנית, אבל כשלוקחים בחשבון שמדובר בבירות טריות, מושקעות מאוד ולא מפוסטרות — שלא לדבר על הנשמה היתרה שיצקו לתוכן האנשים שרקחו אותן — מבינים איך זה בכלל יכול להיות.
2. כי בעידן שבו יזמות היא ברוב המקרים מילה נרדפת לאיזה משהו היי־טקי/נדל"ני/בורסאי, כיף לשמוע על אנשים שלא חוששים לצעוד לתוך ואקום ענק ולבנות מתוכו ענף תעשייתי אמיתי. אתם יודעים, תעשייה כמו של פעם, עם צינורות, ודודים גדולים, וסרט נע כזה של בקבוקים ותוויות קטנות ומגניבות.
מבשלת פאבו. צילום: ירון ויינברג
3. כי בינתיים, כשכל הענף הזה עדיין בחיתולים (כלומר, מתפתח בצעדי ענק, אבל עדיין בחיתולים), בירות הבוטיק הישראליות עדיין יקרות מדי. בין 13 ל־15 שקלים תצטרכו להשאיר על הדלפק בשביל לקחת הביתה בקבוק של בירה מקומית, ואם תרצו להתפנק עם אחת קרה על הבר תשלמו לפעמים כמעט כפול. המחירים האלה הם בדרך כלל המינימום הנדרש כדי להמשיך לקיים את הייצור מבלי שהמבשלות יפסידו המון כסף בכל חודש, אבל ברור מה צריך לעשות כדי להוריד אותם משמעותית: לקנות יותר!
כרגע הבירות האלה נמכרות רק במבשלות עצמן או בחנויות האלכוהול המתמחות. ברגע שהביקוש האלה יכתיב מצב שבו הן נמכרות גם בסופרים הגדולים או במכולות השכונתיות, כולנו נוכל ליהנות מהן בלי להרגיש את זה חזק בכיס.
וכשאני אומר כולנו, אני כמובן מתכוון בעיקר לעצמי. אמרתי לכם כבר, אני שותה רק כחול לבן.
