מבט מזדמן באופן שבו מוסד הנישואים מיוצג בתרבות הפופולרית עלול להוביל למסקנה שנישואים הם משאת נפש נשית אולטימטיבית: מגזיני חתונה ותוכניות ריאליטי מתרכזים באופן כמעט אקסקלוסיבי בהתנהגותן ובתוכניותיהן של כלות; והאטרקציה המרכזית בטקס החתונה היא שמלת הכלה המפוארת, ולא לבושו של החתן. גברים, לעומת זאת, מתוארים תדיר כמאותגרי מחויבות כרוניים המובלים בכפייה ובתחבולות אל החופה, נגררים אל המזבח כנגד ציוויי טבעם העמוק המופקר. יחסם למונוגמיה ארוכת שנים אמביוולנטי, במקרה הטוב. משבר אמצע החיים, שבו הגבר עוזב את אשתו ומחליף אותה במודל צעיר יותר, הוא נרטיב תרבותי ידוע.
אבל בעולם האמיתי, הדברים נראים אחרת. ממחקרים שנערכו בעבר עלה שדווקא גברים הם המרוויחים העיקריים בנישואים. הנישואים מועילים ותורמים יותר לאיכות חייהם, לבריאותם, לאושרם ולעושרם של גברים בהשוואה לנשים. ככלל, גברים נשואים מרוצים מחייהם יותר מגברים רווקים וגם יותר מנשים נשואות. נשים נשואות, לעומת זאת, אינן מסופקות יותר מנשים לא נשואות.
עוד עלה ממחקרים שבערך שני שלישים ממקרי הגירושים הם ביוזמת נשים (באמריקה ובישראל). הדבר נכון גם בקרב אנשים מבוגרים וקשישים. בסקר אמריקאי עדכני מטעם ארגון הפנסיונרים האמריקאי שנערך בקרב 1,147 גברים ונשים בגילאי 40 עד 79 שחוו גירושים בשנות ה־40, ה־50 או ה־60 שלהם נמצא כי ב־%66 מהמקרים נשים יזמו את הפרידה.
ואילו כעת מתווסף למה שאנו יודעים מחקר חדש, המצביע על כך שיש כנראה משהו בנישואים עצמם ההופך אותם לבעייתיים באופן ייחודי עבור נשים. החוקר מייקל רוזנפלד מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ניתח לאחרונה נתוני מעקב מתוך מדגם ארצי מייצג של 2,262 מבוגרים ביחסי זוגיות הטרוסקסואליים משנת 2009 ועד תחילת שנת 2015.
התוצאות הראו דפוס מעניין: כצפוי, נשים יזמו בערך שני שלישים (%69) מהגירושים. שלא כצפוי, הפער המגדרי בפרידות היה ייחודי לנישואים, ולא נמצא ביחסי זוגיות הטרוסקסואליים אחרים. יתר על כן, נשים בנישואים – אך לא במערכות יחסים זוגיות אחרות – דיווחו על רמות נמוכות יותר של שביעות רצון בקשר.
מוסד הנישואים עוין ומדכא נשים מעצם טבעו, במידה רבה משום שהוא התפתח מתוך מערכת היסטורית של שעבוד נשי ונושא עדיין את חותמו
לדברי רוזנפלד, נתונים אלה מצביעים על כך שהנטייה הנשית ליזום פרידות אינה תכונה הטבועה ביחסים בין גברים לנשים, אלא תופעה ייחודית לנישואים בין גברים לנשים. לטענתו, ממצא זה תומך במה שהתיאוריה הפמיניסטית טוענת כבר מזמן: מוסד הנישואים עוין ומדכא נשים מעצם טבעו, במידה רבה משום שהוא התפתח מתוך מערכת היסטורית של שעבוד נשי ונושא עדיין את חותמו.
רוזנפלד מזכיר כי חוק הנישואים בארה"ב היה מבוסס במקור על הנחות משפטיות מקובלות שראו באישה את רכושו של הבעל. שרידיה האחרונים של המסורת המשפטית שהכפיפה חוקית נשים לבעליהן (כמו למשל זכותו החוקית של הבעל לאנוס את אשתו) בוטלו רק בשנות ה־70. עד עצם היום הזה, רוב הנשים בארה"ב מאמצות את שמות המשפחה של בעליהן אחרי החתונה, נוהג שהיה מעוגן בחקיקה במדינות רבות עד שנות ה־70. גם בישראל, כידוע, מוסד הנישואים של היום מושתת על יסודות הלכתיים, שלפיהם הגבר קונה את האישה, והיא הופכת לרכושו.
בדיוק כפי שאיננו יכולים לשמר מבנים עתיקים ומפוארים בלי להתמודד עם מגבלותיהם של חומרי בניין ישנים, כך גם קשה למסורות עתיקות להתקיים בימינו ללא שמירה על השקפות העולם הישנות שמהן צמחו. רוחות הרפאים של שעבוד נשי דאז ממשיכות לרחף בחלל אולמי החתונות של היום.
זהו טיעון מעורר מחשבה, אבל חשוב לשים לו כמה סייגים. ראשית, קשה לאמת יחסי סיבתיות בהיעדר ניסויים מבוקרים. במילים אחרות, מאחר שאיננו יכולים להקצות אנשים באופן אקראי לקבוצות של נשואים ולא נשואים בתחילת הדרך, הבדלי התנהלות עתידיים בין הקבוצות יכולים לנבוע מכל מיני הבדלים שהתקיימו ביניהם לפני הנישואים, ולאו דווקא מן הנישואים עצמם. לדוגמה: אם נשים נשואות מסופקות פחות בחייהן, יכול להיות שהנישואים גרמו לחוסר הסיפוק (השפעת הטיפול, בשפת המדע). אבל יכול גם להיות שנשים לא מסופקות נוטות יותר לבחור להינשא (השפעת הבחירה).
בנוסף, גובה רף הציפיות, משתנה שלא נמדד במחקרו של רוזנפלד, יכול גם הוא לשחק תפקיד בסיפור. אם נצא מנקודת הנחה שהתרבות מגביהה את ציפיותיהן של נשים לגבי נישואים ומנמיכה את אלה של הגברים, הרי שגברים עשויים לחוש שביעות רצון מהם, ואילו נשים – מפח נפש, אכזבה ורצון לגירושים.
יתר על כן, בעוד שעבודתו של רוזנפלד עשויה לשפוך אור על מה שקרוי צד "הדחיפה" של ההחלטה לעזוב, המשוואה שהוא מתאר מזניחה את הצד הקרוי "המשיכה".
באופן כללי, את ההחלטות החשובות בחיינו קובעים גורמים פנימיים וחיצוניים כאחד. את הגורמים הפנימיים אנו מכנים "דחיפה". עם אלה נמנים למשל חוסר שביעות רצון מהנישואים. את הגורמים החיצוניים מכנים "משיכה". עם אלה נמנים למשל יחס החברה לגירושים
הנישואים הם מערכת מורכבת שזה נשים ממלאות לעתים קרובות תפקיד פרדוקסלי: הן עובדות קשה יותר, בעבור נתח קטן יותר מן התגמולים
או היכולת לשמור על קשר עם הילדים ועל ביטחון כלכלי לאחר הגירושים. בתהליך קבלת החלטות אנו שוקלים את הגורמים הפנימיים, צד הדחיפה, כנגד גורמים חיצוניים, צד המשיכה. הספרות המחקרית מצביעה על חשיבותם של הגורמים החיצוניים בעיצוב ההחלטות הזוגיות של גברים ונשים כאחד.
לדוגמה, סקר ארגון הפנסיונרים האמריקאי שהוזכר לעיל הצביע על העובדה שגברים לעתים קרובות יותר החליטו להישאר בנישואים גרועים מפחד לאבד קשר עם ילדיהם. לעומת זאת, ההחלטה של אישה לא מרוצה לעזוב את נישואיה תלויה בחלקה במצבה התעסוקתי. למשל, החוקרת ליאנה סייר מאוניברסיטת אוהיו סטייט ועמיתיה מצאו לא מכבר שנשים לא מרוצות נוטות יותר ליזום גירושים אם הן מועסקות.
בסופו של יום, הנתונים המצטברים מציירים תמונה של הנישואים כמערכת מורכבת, שבה נשים לעתים קרובות ממלאות תפקיד פרדוקסלי: הן עובדות קשה יותר בעבור נתח קטן יותר מן התגמולים. זה עשוי להסביר מדוע אף על פי שהן לעתים קרובות רוצות את זה יותר, הן גם רוצות לצאת מזה יותר.
- הכותב הוא פסיכולוג קליני ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרביין, אוהיו
