נולדתי בקזבלנקה בשנת 1944, כבן זקונים לחנה ויהודה קקון, אחרי שמונה לידות שמהן שרדו שישה ילדים בחיים. שניים נפטרו בטרם לידתי, וכסגולה לחיים קראו לי סימון, על שם רבי שמעון בר יוחאי.
אבא היה סנדלר והפרנסה לא הייתה בשפע. גרנו במלאח - השכונה היהודית של קזבלנקה, בבית עם שער גדול שמאחוריו הייתה חצר פנימית מרוצפת ובמרכזה באר מים. מסביב לבאר היו חדרים, שבכל אחד מהם גרה משפחה. החצר המשותפת הייתה מגרש משחקים, נקודת מפגש לאמהות, הלב הפועם של כולנו.
בשנת 1955 ניתנה ליהודים אפשרות לעלות ארצה, והוריי החליטו לעזוב את מרוקו, אבל הם לא עברו את ה'סלקציה' - זו מילה קשה, אבל זה מה שקרה. המדינה הצעירה שלנו, שהייתה בת שבע, העדיפה להביא הנה עולים צעירים ופרודוקטיביים. אבא ואמא היו כבר בני 40 פלוס ולא אישרו להם להגיע כעולים חדשים.
אחי הבכור, שעלה ארצה שבע שנים קודם לכן והתבסס כאן, שלח בקשה לאיחוד משפחות, ואז יכולנו לעלות. הגענו לכאן עם שניים מאחיי, שאחד מהם נפל במבצע קדש שנה לאחר בואנו. שתיים מאחיותיי נשארו בצרפת ואחת מהן עלתה אחרינו.
באחד מביקוריה של אחותי שחיה בצרפת, ישבנו בבית הוריי והתחלנו להוציא תמונות משפחתיות מהמגירה ולהעלות זיכרונות. פתאום ראיתי צילום של ילדה שלא הכרתי. כששאלתי מי היא, אחותי חייכה: 'זה אתה!'. ואז, שמעתי לראשונה סיפור הזוי שלא הכרתי, אף שאני גיבורו הראשי. הרבה מהפרטים אינם ברורים, אבל העובדות אושרו על ידי הוריי ואחיי הבוגרים.
כשהייתי בן שנה חליתי מאוד, אף אחד לא זוכר באיזו מחלה. חום גופי עלה, הפסקתי לנשום ואיבדתי את ההכרה. הרופא שהוזעק ניסה להשיב את הכרתי, ומשלא הצליח, קבע את מותי. האבל היה קשה מנשוא. הוריי, שכבר איבדו שני ילדים, לא רצו להלין את המת.
"הוחלט להעלים אותימעינו של מלאך המוות. הלבישו אותי בבגדי ילדה, האריכו את שיערי ועשו לי תספורת של בנות. מסימון הבן הפכתי לסימון הבת"
הזמינו את אנשי חברה קדישא, מסרו אותי לידיהם כדי להכין את הגופה לקבורה וכולם זרמו לבית הקברות הקרוב.
בעוד ההורים מבכים את בן הזקונים שלהם בקע בכי מהאלונקה: התינוק המת התעורר והתחיל לייבב. הבכי של כולם התחלף בקריאות 'נס!'. בקהל נשמעו מלמולי תודות לרבי מאיר בעל הנס ולשאר הקדושים, שגרמו לפעוט המת לשוב לחיים. הוריי, שחזרו הביתה עם התינוק החי על ידיהם, מיהרו לארגן סעודת הודיה, אבל נותר בהם פחד שמא השיבה לחיים היא זמנית בלבד.
ואז - כמיטב המסורת היהודית במרוקו ובעצה אחת עם הרב - הוחלט להעלימני מעינו של מלאך המוות. הלבישו אותי בבגדי ילדה, האריכו את שיערי ועשו לי תספורת של בנות. מסימון הבן הפכתי לסימון הבת. שיחקתי רק עם הבנות, למדתי לקפוץ על חבל, לשחק קלאס וחמש אבנים. אבל כשהיו מטיילים איתי בעגלה ואנשים היו אומרים 'איזו ילדה יפה!', נהגתי להרים את השמלה ולהצהיר: 'אני בן!'.
בגיל שלוש הוחלט שמלאך המוות נואש מחיפושיו והניח לי. שבתי ללבוש בגדים של בנים ולא הייתה לי שום בעיה עם המעבר מג'נדר אחד למשנהו. גם הבנים קיבלו אותי באופן טבעי ושילבו אותי במשחקיהם. אני לא חושב שלאירוע הזה הייתה השפעה כלשהי על המשך חיי או על זהותי המינית.
כשהגענו ארצה נשלחתי לכפר הנוער הציוני ניצנים, בהמשך לקיבוץ ברקאי ומשם לרמת יוחנן. כשסיימתי את השירות בנח"ל התקבלתי לבצלאל, זכיתי במלגה ולמדתי בירושלים. שם פגשתי את זוגתי נאוה, שלמדה עיצוב קרמי. בסיום הלימודים נסענו לגרמניה. גרנו 12 שנים בקלן ועבדתי במחלקת הגרפיקה של כלבו קאופהוף. כשהייתי מגיע לסטודיו לקרמיקה שפתחה אשתי, נהגתי לקחת פיסות חמר ולעצב מיניאטורות של חיות, שבהמשך שווקו ברחבי אירופה וביפן. בתנו, שנולדה שם, הייתה הסיבה לשובנו ב־1984. כאן הצטרפתי לסטודיו של אשתי וכיום אני מוכר את מיניאטורות הקרמיקה ביריד האמנים בנחלת בנימין.
שורה תחתונה: אני רק מקווה להמשיך לרמות את מלאך המוות עוד שנים ארוכות.
