כשג'ודית מרגי עומדת על הבמה בבית ציוני אמריקה מול אולם מלא מפה לפה בעולים חדשים ותיירים מצרפת, היא לא מזכירה בכלל את מישל, הבחורה המטורללת שהיא מגלמת ב"זגורי אימפריה".
אבל האמת היא שבין ג'ודית (28) לבין הדמות בסדרה יש לא מעט קווי דמיון: ג'ודית, כמו מישל, היא עולה מצרפת. גם היא עדיין לא מבינה את הקודים הישראליים אף על פי שעלתה לארץ לפני שבע שנים, וגם היא, בתמימותה, "יורה את כל האמת בפרצוף", כדבריה, כי "גם לי אין את השפה ללכת מסביב ולהגיד את אותו דבר בעשרה משפטים מעודנים יותר".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
ערב הסטנד־אפ שלה, שנקרא "אינשעלייה", הוא המופע הכי מצליח שלא שמעתם עליו. היא ממלאת אולמות בערים שבהן ריכוזי העולים מצרפת, בעיקר בתל אביב, אשדוד ונתניה, וגם התקשורת הצרפתית שמה לב לתופעה וסיקרה את המופע. "היו הרבה כתבות על המופע בצרפת ובבלגיה, וקיבלתי המון הזמנות. עכשיו חזרתי מטור בצרפת, בלגיה, שווייץ ואפילו במונטריאול, והכל היה סולד אאוט".
מי הקהל שלך?
"המופע בצרפתית, אז רק יהודים דוברי צרפתית, כי מי שלא יהודי ואין לו זיקה לישראל, לא ממש יבין את ההומור. מאות אנשים באים לכל מופע, כי היהודים שם צמאים לקול מישראל בנוסף לאייל גולן. כשאני עושה צחוק מסיפור העלייה שלי, זה מפיג את המתח ואת החששות.
אני מדברת על הקשיים שעולים מצרפת נתקלים בהם פה, על דעות קדומות... יש לי מערכון שלם על התיירים השרופים בחוף נתניה, שלא יודעים להגיד ח', אז הם אומרים סלירה במקום סליחה, ורומוס במקום חומוס. שלא לדבר על הטיפים במסעדות. כשתיירים מצרפת נכנסים למסעדה בארץ, המלצרית יודעת שהלך הטיפ, ולא בגלל שהם קמצנים, אלא בגלל שהם לא רגילים לזה, בצרפת הטיפ כלול במחיר".
איך הקהל שלך מקבל בדיחות כאלה?
"בארץ הקהל צוחק כי הוא מזדהה, ובחו"ל צוחקים כי אני מביאה להם סיפורים אמיתיים שאף אחד לא מספר להם על ישראל. אלה אנשים שמתלבטים כל הזמן אם לעלות, ואני עוזרת להם להחליט".
מה הם מחליטים?
"מי שממש מתלבט בדרך כלל מחליט לעלות. בכל הכתבות שעשו עליי בחו"ל כתבו שאני 'ציונית ריאליסטית'. אני לא הסוכנות היהודית, שמסתירה את הקשיים, אני אומרת את כל האמת, אבל הם מבינים שאם אני צוחקת על זה, כנראה שזה לא קשה מדי".
"לפני שבוע עשו עליי כתבה גדולה ב'לה פיגארו', שזה עיתון נפוץ מאוד בצרפת. הם שלחו כתב שיבדוק איך העולים מצרפת מסתדרים פה, ואחת המרואיינות סיפרה שהיה לה קשה מאוד להיקלט, היא כמעט חזרה לצרפת, אבל אחרי שהיא ראתה את המופע שלי היא הבינה שיש מקום לאופטימיות והחליטה להישאר".
אז המופע הזה הוא בכלל שליחות.
"לא רק, הוא גם מצחיק. הקהל צוחק כשאני מספרת שכל מי שמזהה כאן את המבטא שלי, ישר יורה את כל המילים שהוא מכיר שקשורות לצרפת: פריז, מון אמור, בגט, סרקוזי, ז'ה טם, והוא עוד חושב שזה מצחיק. זה כמו שאני אפגוש ישראלי בפריז ואומר לו: 'ישראלי, אה? שלום, שרית חדד, פלאפל, נתניה, ירושלים של זהב...' את יודעת איך אומרים אפרסמון בצרפתית? קקי. תארי לך צרפתים שהולכים לשוק הכרמל ומבקשים קילו קקי, ולא קקי קשה, שיהיה קצת רך. תדמייני שנייה את הפרצוף של המוכר".
מרגי, שמתגוררת עם אמה בתל אביב, נולדה וגדלה בפריז, בת יחידה להורים שנישאו בשנית. יש לה אחות אחת מצד האם, ילידת אלג'יר, ושלושה אחים מצד האב, יליד מרוקו. בגיל 21 מימשה חלום ילדות ועלתה לארץ, בעקבות היתקלויות אנטישמיות שמהן סבלה מאז ילדותה.
"מה שקרה בסופר הכשר זעזע את כל העולם, אבל היהודים בצרפת יודעים שזה לא התחיל שם", היא אומרת. "לפני שלוש שנים נכנסו לבית ספר בטולוז והרגו ילדים, ולפני תשע שנים חטפו ורצחו את אילן חלימי בפריז רק בגלל שהוא יהודי".
"אחותי חזרה בתשובה ובכל יום שישי היא עושה קניות בסופר הזה. כששמעתי על הפיגוע ניסיתי להשיג אותה ולא הצלחתי. עברו כמה שעות עד שהיא צלצלה ואמרה שדווקא באותו יום היא הוזמנה לשבת ולא עשתה קניות. היא סיפרה לי על יואב חטב ז"ל שנהרג שם, כי היא ידעה שאני מכירה אותו. כמה ימים לפני הפיגוע הוא עוד היה בארץ במסגרת פרויקט 'תגלית' ונפגשתי איתו. הוא תכנן לעלות לארץ, אבל לא הספיק".
מה הרגשת כילדה יהודייה בפריז?
"גדלתי בשכונה עם המון צבעים ותרבויות, וחשבתי שגם אני יכולה להביא את הזהות שלי החוצה, אבל טעיתי. בגיל 12 חזרתי מחופשה בישראל עם חולצה ועליה מפה של ארץ ישראל שקניתי בירושלים. חשבתי שאני יכולה ללבוש אותה לבית ספר, אבל זה ממש לא התקבל טוב. מאז היה לי קשה מאוד".
איך זה בא לידי ביטוי?
"קללות ברחוב, לפעמים גם מכות. יום אחד כל הכיתה התאספה סביבי במעגל והחליטה שאני מקבלת מכה על כל פעולה שאריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, עושה בשטחים. אני עומדת לבד בתוך המעגל, מקבלת מכות ולא מבינה מה עשיתי רע. והילדים האלה היו חברים שלי, היו בבית שלי ואכלו אצלי".
מתי החלטת לעלות?
"מגיל צעיר מאוד ידעתי שאחיה בישראל כדי שלא אצטרך לסבול ולהסביר יותר לאף אחד מי אני. גדלתי במשפחה ציונית, כמעט כל שנה היינו בישראל, ושלוש שנים אחרי שעליתי, בגיל 21, אמא שלי עלתה. אחר כך גם אחותי עלתה, וילדה פה שני ילדים צברים".
מרגי התקבלה ללימודי משחק בבית צבי על מלגת סטודנטים לעולים מצטיינים בתחומם, אבל לא אהבה את האווירה שם. אחרי שנה עברה ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים, והתפרנסה מתמיכה בשפה הצרפתית באתר הימורים.
איך נולד המופע?
"יכולתי להגיד שהוא נולד בגלל הציונות, אבל התשובה הכנה היא - עבודה. המצב שלי כשחקנית לא פשוט, בגלל המבטא. אני לא אקבל כל תפקיד ואני לא רוצה לשבת ולבכות שלא פונים אליי. הייתי באודישן לסדרת טלוויזיה חדשה, עברתי את כל השלבים ונפלתי בגלל המבטא. המלהקת אמרה לי שאני שחקנית מדהימה וכדאי לי לחזור לצרפת, כי אין לי פה עתיד עם מבטא כזה, אבל בשבילי העיקר הוא קודם כל לחיות בארץ. אני מקווה שתהיה לי פה קריירה מספיק טובה כדי שלא אצטרך להיות על הקו, כי זה המקצוע שלי וחייבים להתפרנס".
את מאור זגורי, יוצר "זגורי אימפריה" הכירה במסגרת לימודיה במגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. הוא העלה הפקת סוף שנה עם תלמידי השנה השלישית ו"מיד נוצר חיבור בינינו", היא אומרת. ההצגה שהעלו, "הרדופים", נרכשה ורצה כמה חודשים ב"צוותא", וכשנפרדו דרכיהם הבטיח לה שכשיכתוב סדרה יהיה לה שם תפקיד.
"אמרתי לו 'בטח, למה לא?' ועברתי ללונדון", היא משחזרת. "שכחתי מזה, אבל מסתבר שהוא לא שכח. כל כך שמחתי שהוא התקשר אליי, זאת הייתה בשבילי הזדמנות לחזור".
הבנת אז את גודל המעמד?
"ממש לא, אין לי טלוויזיה בבית ולא ידעתי שאני הולכת לשחק עם שחקנים שהם הטופ של הטופ. רק על הסט הבנתי שמשה איבגי הוא שחקן חשוב, כי אסור היה להפריע לו בחדר האיפור. לא היה לי מושג מי זה קובי מימון, בן זוגי בסדרה, וכשפגשתי את עוז זהבי שאלתי אם הוא עובד בתפאורה. הוא חשב שאני צוחקת עליו, אז הסברתי לו שאני עולה חדשה ועד היום הוא מדבר איתי באנגלית".
"התרגשתי מאוד מזה שמאור כתב את הדמות של מישל בשבילי, רוב הטקסט של מישל נלקח מתוך השיחות שלנו. הוא אמר לי שמשפטים שעולה חדש ממציא בשביל שיבינו אותו, זה משהו שאי אפשר להמציא".
מה למשל?
"אמרתי למאור שאני לא יכולה לחכות שייתנו לי עבודה, אחרת תהיה לי בעיה של אקונומיקה (מלשון 'אקונומי', כלכלי), והוא ישר הכניס את זה. הוא אמר לי שאני מכונה של רפליקות, וזה לא בא מחוכמה או הומור, זה אילוץ מתוך זה שאין לי את השפה".
מה אומרים צרפתים שראו אותך בסדרה?
"לא כולם אהבו את הדמות, שאלו אם אני לא חוששת לשחק את הקלישאה של הקלישאה. אבל אני מתה עליה".
היא דומה לך?
"חוץ מהקלישאות, כמו זה שהיא גרה בנתניה, היא ג'ודית לגמרי. חכמה וטיפשה בעת ובעונה אחת, אומרת הכל בפרצוף בחיוך גדול. אני מקווה שהיא תיתן חשק לעוד כותבים לכתוב לי תפקידים כאלה".
כבת להורים צפון־אפריקאים, משפחת זגורי מוכרת לך?
"במידה מסוימת כן, אני חושבת שהתחברתי לסיפור של מאור יותר מישראלים אשכנזים שגדלו פה. כל הסצנות מסביב לשולחן זה הבית שלי יותר מאשר הבית של באר־שבעי שהוא לא מרוקאי".
לאיזו דמות בסדרה הכי התחברת?
"לאלבז. אורי לייזרוביץ, השחקן שמגלם אותו, לקח אותו למקום שלא דמיינתי. הארוס שלי אהב את הסבתא, שעושה חוה אורטמן. אמרתי לה את זה והיא התרגשה, כי בשבילה לקבל מחמאה כזו מבן אדם שגדל בקזבלנקה זה המון".
נפתחו לך דלתות בעקבות הצלחת הסדרה?
"אחרי העונה הראשונה לא ממש, אבל עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להרים טלפונים וכבר לא צריכה להציג את עצמי".
מה את יותר, צרפתייה או ישראלית?
"ישראלית, אבל תמיד ארגיש פה קצת זרה. זרות היא חלק מהחיים שלי, גם בצרפת אני לא מרגישה בבית ואני לא אוהבת להיות שם".
מה הכי ישראלי בעינייך?
"כוחנות. הישראלים מתחילים קודם כל בצעקות ועצבים, ורק אחר כך נרגעים ואז אני מגלה את כל הטוב. את יודעת כמה פעמים אנשים זרים שפגשתי ברחוב הזמינו אותי לעשות איתם שבת וחגים, בגלל שאני עולה חדשה? את זה אין באף מקום, רק בישראל".
