כששואלים אותי כמה זמן אני גרושה, אני מתקשה להיזכר. תמיד נדמה לי שנישואי הבוסר שלי קרו למישהי אחרת, בחיים אחרים. הוא חיפש מישהי שתהיה דומה לאמא שלו, אני הייתי עדיין ילדה בעצמי. שני ילדים שרגע לפני שהפכו להורים בגלל גלולה מפוספסת, חגגו את אהבתם הנצחית (כך חשבנו) במסיבה יקרה עם רב ודי.ג'יי.
שלוש וחצי שנים אחרי, כבר היינו פרודים. עברתי לדירה קטנה יותר ובכל רגע, ככל שאפשרו לי הסדרי הראייה, הייתי מביאה הביתה פחות או יותר כל מי שהיה לו דופק. התמכרתי לקלות של אתרי ההיכרויות, פגישות מזדמנות בפאבים חשוכים וגם דמויות מעורפלות מהעבר, שגרמו לי להרגיש נוסטלגית ולדעת שניצלתי את כל האופציות.
הייתי רעבה לסקס המושלם, הליבידו שלי היה מתלקח בעוצמה שבה פרארי מגיעה למהירות של 100 קמ"ש. מדפדפת גברים כמו דפי עיתון, ושולחת אותם הביתה.
רכבת השדים הזאת התרסקה יום בהיר אחד, כשהבנתי שבא לי להקיא מעצמי. עצרתי. אבל לא לפני שחזרתי למיטתי הסתורה עם ריח זר, אחרי שדלת הכניסה נטרקה אחרי גבר שהיום אני אפילו לא זוכרת את שמו, אלא רק את מגע גופו שפתאום התחיל לגרום לי לבחילה.
התעוררתי בבוקר למחרת, ובאותו רגע ידעתי שאני בריאה. החור הענקי בלב נסתם, או שאולי הלב עצמו התכווץ. עייפתי מלחפש אחרי האורגזמה המושלמת (ולמען הסר ספק, היו מעטות כאלה באותה תקופה). קפצתי לקיצוניות השנייה: החלטתי לחפש לעצמי בן זוג. כי ככה מקובל, כי כולם צריכים להיות בזוגיות וכי זה מה שנכון.
החברות הגרושות שלי הסתדרו במהירות, וכמה חודשים אחרי שנפרדו מבן זוגן מצאו בן זוג חדש ואוהב. חברה אחת נפרדה מבעלה ואחרי חצי שנה עברה לגור עם חבר חדש. חברה אחרת פיתחה זוגיות משמעותית אחרי חודשיים. הגרוש שלי התחתן אחרי שניהל כמה קשרים משמעותיים. הרגשתי שאנשים מסביב חיים את החלום שלי.
זה היה קשה, לכן הייתי שולחת את הבדידות להתאפסן עמוק בתוך התת־מודע. הרגעים היחידים שהייתי מאפשרת לה לזחול החוצה היו הלילות הבודדים שלי. "הן מתפשרות", סיננתי לעצמי. "אני לא מתפשרת", הבטחתי לעצמי. אחרי שהבנתי שהשיטוטים באתרי היכרויות ואפליקציות סמארטפון לסטוצים זה לא מה שאני מייחלת לו, החלטתי להיות בררנית. סחבתי את הצלב הזה בגאווה, בגב זקוף ובכתפיים ישרות: "אני בררנית", עניתי לחברים ששאלו אותי מה בנוגע לקשר רציני.
"אני יכולה להסתדר מעולה לבד", הדפתי דאגות של אחרים. "אני לא צריכה גבר כדי להתקיים", הסברתי, וביקשתי מבעלה של חברה לעזור לי להתקין מדף. "טוב לי ככה, ואם עד גיל 40 לא אמצא מישהו, אחתום על הסכם הורות עם הומו", דקלמתי, תוך שאני מסניפה את התינוקת החדשה של אחותי.
ג'יי־דייט, טינדר או בר אפלולי?
כמו בכל דבר, כאשר משקרים בצורה מספיק משכנעת, מתחילים להאמין בזה באמת. הפסקתי לצאת לדייטים, מחקתי פרופילים באתרי היכרויות, ואם כבר נגררתי לשיחה בצ'ט ברשת, הייתי פוסלת על קטנות כגון שגיאות כתיב, תמונה לא מחמיאה או דעות פוליטיות. במקרים הבודדים שיצאתי לדייט הייתי מחבלת בו על ההתחלה, בשיטות מגוונות – החל בניהול שיחות בנושאים משמימים ועד לבריחה עם האוטו ברגע שזיהיתי את הבחור מתקרב למקום המפגש.
תמיד חושבים שגרושות הן טרף קל, במיוחד החד־הוריות. האמת היא שיש בזה משהו, ואפילו די הרבה. חיי הרווקות של אם חד־הורית מתנקזים לערב או שניים בשבוע. פעם בשבועיים מתווסף לכך פינוק אמיתי – סוף שבוע לבד. לוגיסטיקה כזאת היא לגמרי לא פשוטה, ואפשר אפילו להגיד – זו משימה בלתי אפשרית. החיים נותנים לך ערב פנוי, תכנני את מעשייך ונצלי אותו בצורה נכונה. הספונטניות הולכת לאיבוד (אגב, רוב חברותיי הנשואות מודות שהן מקנאות שלי יש לפחות את הזמן החוקי הזה לבד. תמיד, הסטטוס של החברה הוא מדליק יותר).
פנטזיה מול מציאות
דמיינו לכם סצנה. גרושה אקזוטית בחלוק משי, עם כוס יין ביד, פותחת את דלת דירתה לגבר מסוקס. הדלת לחדר הילדים סגורה הרמטית, ואת קיומו של הילד מרגישים רק כשרואים ערימת צעצועים על הרצפה. הגרושה הפתיינית מושכת את הגבר אחריה לחדר המיטות, ותוך כמה דקות בוקעות משם גניחות עסיסיות.
סצנה כזאת מתאימה לסדרה קומית רומנטית. בחיים האמיתיים הכל נראה שונה לגמרי: את חוזרת עייפה הביתה, מלאת כוונות לצאת לשתות ולפגוש סוף סוף את אהבת חייך. אבל ברגע שאת מתיישבת על הספה, אין לך יותר חשק לקום. ואם כבר קבעת לעצמך תוכנית, את חייבת לשקול בצורה מאוד מדוקדקת האם את הולכת לחפש לך בליינד־דייט בברים, או עושה קודם סינון ראשוני בג'יי־דייט או בטינדר. לרוב, אגב, מחליטים ללכת לישון, גם אם בערב שלפני ניהלת סקסטינג לוהט עם דייט פוטנציאלי תוך כדי קיפול כביסה או שטיפת כלים.
כאשר כבר הייתי מעבירה את בן שיחי את מסכת הסינונים במלואה וקובעת דייט, לרוב העדפתי להשאיר את העניין בשליטתי. למשל – להגיע לדייט באוטו שלי, או אפילו לאסוף אותו. היו דייטים קצרים מאוד, שבהם הייתי מגבשת את דעתי על בן הזוג באותו רגע ומחליטה על "לא" נחרץ. היו כמה מקרים שבהם הצלחתי לשרוד שניים־שלושה דייטים אנמיים – בית קפה או סרט בקולנוע (שלרוב גם לא קלע לטעמי).
פעם באתי לאסוף את הבחור מהבית, והוא הציע לי ללכת לשבת על הספסל בפארק העירוני. אותו גבר הלהיב אותי מאוד בשיחות הטלפון שלנו, אבל כל הכימיה התפוגגה לה ברגע שנפגשנו. אחרי חצי שעה של ניסיונות כושלים להתחבר, בעודנו צועדים על הדשא הרטוב לעבר המכונית, חשבתי לעצמי: "הנה עוד כמה חודשים שלא יהיה לך שום חשק להיפגש עם גברים".
בשלב כלשהו, אחד הקשרים שלי היה וירטואלי כמעט לחלוטין. כלפי חוץ, זוגיות מופלאה – שיחות ארוכות (בטלפון), מכתבי אהבה (בצ'ט פייסבוקי), בשבת בבוקר קוראים ביחד עיתון (אבל כל אחד במיטה שלו). והרבה מאוד תשוקה לא ממומשת, שבסופו של דבר נשרפה כמו נורה חשמלית שמנסים להדליק ולכבות אותה אינספור פעמים. אחרי שזה דעך, חזרתי לתקופה קצרה להשתעשע בחיזורים של גברים שנולדו בערך עשור וחצי אחריי.
לשרוד את המרוץ לזוגיות
החברים הקרובים שלי עדיין מתעניינים מדי פעם אם יש חדש בגזרת הזוגיות, ואני מפילה הכל על חוסר זמן וכמות עבודה מטורפת. מכרים רחוקים לא מתעניינים, אבל בוודאי מדברים מאחורי הגב ספק בזלזול, ספק בהרמת גבה.
נכון לעכשיו, אחרי שמונה שנים והודות לעקרונות הלא־כל־כך יציבים שלי, אני עדיין לא יודעת להגיד באופן חד משמעי אם אני רוצה זוגיות. מודה שלפעמים יש רגעים נואשים, בדרך כלל אחרי יום ארוך, כשבא לי לחזור הביתה למישהו. מישהו שידע לחבק אותי חזק, להסיט לי את קווצת השיער מהפנים, להביא לי כוס קפה ולכסות אותי בשמיכה אם אירדם על הספה. מישהו שאני אדע לתת לו אהבה כמו שרק אני יודעת לתת, וכמובן יהיו בזה אלמנטים של מוזיקה מרגשת, שקיעות זהובות ובריזה נעימה מן האוקיינוס.
מצד שני, אני לא בטוחה שאשרוד את המרוץ הזה לזוגיות, מרוץ שמהבחינה הסטטיסטית נועד, ברוב המקרים, לכישלון. הרבה יותר קל לקפוץ ממיטה למיטה כשאת מונעת מאדרנלין טהור, מאשר להשקיע בפיתוח רגש אמיתי. לא יודעת אם תהיה לי סבלנות לצלוח את המהמורות של הדייטים; לקחת סיכון ולפתוח את הלב, תוך ידיעה שיש סיכוי טוב שהוא יישבר שוב; ולשחק את התפקיד של הגרושה חסרת הדאגות, הסטריאוטיפ של מילפית שרבים ירצו לשכב איתה.
אני מחפשת גבר שיילחם עליי. שיידע להפשיט אותי מכל המגננות שעטפתי בהן את עצמי שנה אחרי שנה. אחד שיידע לגעת בלבי ולקחת אותי הלאה, מעבר להרי ההתלבטויות והסרקזם, היישר לעמק האהבה והזוגיות. זאת ההחלטה היחידה שאני לא רוצה לקבל לבד. אני רוצה שיקבלו אותה בשבילי.
