"יש לך וגינה? קחי עליה אחריות!" פמיניזם על פי קטלין מוראן

כשהייתה בת 13, מצוידת במשקפיים של קופת חולים ומעיל צבאי של אבא שלה, במראה שרחוק מזה של נסיכה שברירית, נאלצה קטלין מוראן לברוח מבריוני השכונה שרדפו אחריה בכל הזדמנות וקראו לה "חתיכת דוחה מכוערת".

היום היא עוד מעט בת 40, אחת הכותבות המשפיעות והנחשבות בבריטניה, והיא מזמן לא שותקת ונמלטת. מאחוריה ספרים רבים, שלוש פעמים בשבוע היא כותבת טור ב"טיימס", היא כתבה סדרת טלוויזיה קומית אוטוביוגרפית עם אחותה בשם "לגדול אצל הזאבים", ומאות אלפי העוקבים שלה בטוויטר זוכים לשמוע ממנה אבחנות שנונות בקצב אש מרשים.

מוראן, שתמיד רצתה להיות סופרת, בלטה ככותבת כוכבת מגיל צעיר מאוד. בגיל 15 כבר הוענק לה פרס הכותב הצעיר של "האובזרבר" הנחשב מאוד, ובגיל 16 הצטרפה לצוות המראיינים של ה"מלודי מייקר", כתב העת המוזיקלי המשובח, שוטטה בעולם וראיינה מגה־סטארים כמו ביורק, כריסי היינד, קורטני לאב וקיילי מינו.

כל זה די מפתיע (ואולי בעצם לא), בהתחשב בעובדה שהיא הבכורה בין שמונה ילדים שגדלו בבית בן שלושה חדרים בוולברהמפטון, עיר סתמית למדי באנגליה. על אביה היא אומרת שהיה מתופף בלהקת רוק פסיכדלי אבל הושבת מעבודה בגלל אוסטאופורוזיס, והמצב הכלכלי של המשפחה צנח בהתאם.

הילדים לא נשלחו לבית ספר אלא חונכו בבית. כפי שהיא מתארת את זה "ההורים שלנו היו סוג של היפים, כך שהם לא ממש לימדו אותנו משהו ובעיקר העסקנו את עצמנו במשחקים כמו לזרוק כדורי בוץ על הבית".

הילדות שלה, היא אומרת, הייתה שמחה, אבל מאחר שהמגורים הצפופים "דמו מאוד למשחקי הרעב" היא שמחה לעזוב ברגע שהתאפשר לה. "בגיל ההוא", היא כותבת בספר, "אני רק מחכה לכל הזדמנות לראות עוד סקס. אני רוצה עוד פורנו שאוכל להריץ לעצמי בראש בזמן שאני מכינה לעצמי סנדביץ'... וגיליתי דבר אחד, בינתיים, שבגללו טוב להיות אישה - וזה לגמור".

מוראן סיימה בימים אלה סבב הופעות סטנד אפ לכבוד הרומן האוטוביוגרפי למחצה שלה "איך לבנות ילדה", הראשון ברביעיית ספרים מתוכננת, שהיא מבטיחה שתהיה מעצימה ביותר ומצחיקה, כי רק ככה היא יודעת לכתוב. אנחנו משוחחות בסקייפ לרגל צאת "איך להיות אישה" ("מטר", מאנגלית: מיכל רביד), ספרה הקודם והמצליח מאוד שתורגם ל־16 שפות.

"איך להיות אישה" הוא מעין מניפסט פמיניסטי מצחיק עד חרחור, דמע ובריחת שתן, שנכתב בכוונה בשפה אישית ומתבסס על חשיפה נדיבה של רגעים אינטימיים מחייה. מוראן כותבת על הכל: מריטת שיער, אוננות, גודל התחתונים, צבע הפטמות, הפלות ונישואים. כל מה שמטריד נערות ונשים.

היא נשואה ויש לה שתי בנות, ליזי (בת 13) וננסי (בת 11). השמות, אגב, בדויים ונבחרו על ידי הבנות, ומוראן מכבדת את הבחירה "כי זכותן לכתוב בעתיד על הילדוּת שלהן ולעשות מזה בעצמן המון כסף". היא משוכנעת שהן שייכות לדור שיצחק בפרצוף לכל מי שינסה לדכא אותו וילווה את הצחוק באצבע משולשת.

"לגדל ילדים זו עבודה קשה", היא כותבת בספר. "התחייבות בת 18 שנה לפחות למאמץ מרבי, ואחריה עוד 40 שנה דאגה במשרה חלקית, הלוואות כספים ויכולת אינסופית לעצבן אותם כשאת ממשיכה לחתוך להם את הטוסט גם כשהם בני 38 ומומחים לנוירוכירורגיה. אבל במובנים רבים זו האופציה הקלה לנשים. למה? כי אם יש לך ילדים, לפחות לא יציקו לך בלי סוף בשאלה מתי יהיו לך ילדים".

הבנות שלך גדלות בעולם אחר מזה שבו את גדלת?

"יש להן סושי, דאודורנטים, בגדים עם לייקרה שממש מחמיאים, תאי מדידה פרטיים בחנויות. את יודעת איזו זוועה זה היה להתפשט ביחד עם עוד חמש בנות כמו שהיה מקובל באנגליה של פעם? יש להן הרבה יותר ביטחון במה שהן עושות. אני האמא המשעממת שמדברת איתן על פמיניזם, אבל לטיילור סוויפט יש יותר השפעה עליהן, והיא כוכבת פופ שסוף סוף נועלת נעליים נורמליות, היא נראית נפלא ואם היא תצטרך לרדוף אחרי פורץ היא גם תוכל לתפוס אותו".

היו לך בנעורייך דמויות לחיקוי?

"בשנות ה־90 היו שתי נשים בולטות: מרגרט תאצ'ר וקורטני לאב, אז איזה ברירה הייתה לי? שנתיים העמדתי פנים שאני קורטני לאב, מרדנית, מוכשרת, לא שמה קצוץ. גם מדונה הייתה כזאת. ככה התגברתי על הביישנות והפחד מאנשים אחרים ולמדתי לאהוב את עצמי".

לבנות שלך יש את ליידי גאגא.

"ראיינתי אותה ואני אומרת לך שהיא כבר עייפה. נדמה לי שהיא צריכה לפרוש לכמה שנים, לנוח ולהרעיב אותנו עד שנגיד לעצמנו 'יו, כבר המון זמן שלא ראינו זמרת עם לובסטר על הראש, מעניין מה קורה עם ליידי גאגא'".

מלבד ההומור, סוד כוחה של מוראן בחשיפה האישית חסרת הגבולות שלה. ובכל זאת, כשהמו"ל הבריטי הציע לה להצטלם לעטיפה במערומיה ("כי את כותבת את האמת העירומה"), היא סירבה.

"כשאני מצטלמת או מופיעה בטלוויזיה, חשוב לי להיראות די מחוספסת. אני לובשת בגדים רגילים, לא בשיער מושלם, עם ירכיים עבות ולא מעוצבת. חשוב לי שבנות יראו דמויות נשיות כמוני. נשים רגילות. בכל פעם שאני כילדה ראיתי אישה כזאת, הרגשתי קצת יותר שפויה ובזבזתי פחות בכי וכאבי לב על כך שאני לא הבובה המעוצבת והשברירית שהראו לי בקולנוע ובתקשורת".

יש נושאים שחששת לכתוב עליהם?

"לא. בגיל 14 את פוחדת שאם יגלו את החולשות שלך לא יאהבו אותך, בגיל 40 זה כבר לא מזיז לך. לצערי, ככל שאנחנו מתבגרות ומחכימות, מסתירים אותנו ומעלימים אותנו מהטלוויזיה והקולנוע. אני מתכוונת להמשיך להציק לכולם ולהופיע בציבור גם בעוד 20 שנה ולהבהיל את כולם בשיער לבן נפוח וקמטים ובעיקר במה שיהיה לי להגיד. כשגדלתי אמרו לי שנשים לא יכולות להיות מצחיקות וזה שיגע אותי. בעיניי, כל דבר שקשור בנשיות הוא מצחיק נורא".

יש לך קוראים גברים?

"לפי סקר של המו"ל יש לא מעט, אבל הם קונים בחשאי ורק את המהדורה הדיגיטלית. הם רוצים לגלות את הסודות שלנו, אבל מתים מפחד שברכבת יראו שהם קוראים ספר שקוראים לו 'איך להיות אישה'".