לכל אחד מאיתנו יש איזה סיפור צובט לב שמלווה אותו כל חייו. גם אם בפרספקטיבה של החיים זה אמור לרפא את הצלקת, עדיין בזיכרון של ילד שהוחרם או נשרט על ידי אמירה נבזית של מורה - זה נותר כפצע פתוח.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"
קראו לה שרהלה, ילדה יפה ורגישה מסוג הילדות שכשהן קוראות סיפור עצוב הן מייבבות לכרית כאילו זה קרה ממש להן. כל חתול מרוט או צב שאיבד את דרכו היה נאסף על ידה ומטופל ביד רחמנייה. היא היתה אחת משישה ילדים במשפחה שתפקדה על העוקם, (פעם לא היו מתגרשים כי זה היה לוקסוס...) והפער בין הוריה היה כל כך קוטבי שגרם לאנדרלמוסיה בבית.
אמה כרעה תחת הנטל ואם היו מנפקים רישיונות הורות, ברור שהיא לא היתה עוברת את הטסט ובוודאי לא מגדלת שישה ילדים. האם היתה אישה קשה, די פרימיטיבית, שלא הבינה את הרגישויות של שרהלה. גרוע מזה - גם היתה חובטת בה לעתים.
באותה שנה המורה הודיעה כי כל הילדים צריכים להתחפש לדמויות מהמגילה. הכיתה התכוננה להעלות הצגה, שרהלה היתה אמורה להיות ושתי, דמות די מורכבת גם כך, בטח לנפש העדינה שלה. היא למדה בעל-פה את הטקסט.
בכל פעם שפנתה לאמא שתארגן לה "ושתי" האמא היתה אומרת "בסדר בסדר" ומנפנפת אותה. יום לפני החג שרהלה כבר היתה לחוצה, פנתה למורה ושיתפה בכך שאין לה עדיין תחפושת, המורה כתבה מכתב לאם בבקשה לארגן תחפושת, כי לשרהלה יש תפקיד חשוב בהצגה. האם קראה את המכתב ובתגובה אמרה "את תתחפשי למה שאני אשיג לך ושהמורה לא תבלבל את המוח".
קצת על שרהלה היום: חלפו שנים רבות מהסיפור הזה היא נישאה בגיל צעיר ועברה לגור במדינה אחרת. ילדה שתי בנות מקסימות, הצליחה מאד בעסקיה ואף בנתה ביחד עם בן זוגה עסק מניב.
בתה הבכורה כבר נישאה. האם עוד חיה, מלאו לה שמונים לאחרונה והיא עדיין אישה קשה, ושרהלה - שחיה על מי מנוחות תמיד אומרת לי: "לא משנה כמה חיי טובים יש דברים שתמיד יעלו דמעות בעיניי".
בבוקר החג, האם הוציאה משקית ניילון תחפושת שלקחה משכנה. זה היה פרפר. כנפיים מצלופן מקומט, קשת ועליה משושים מצ'וקמקים ובגד גוף דהוי.
"זהו", היא פסקה "זאת התחפושת, פרפר". שרהלה פרצה בבכי קורע לב אבל לא יכלה לשנות את הבאות. היא עוד ניסתה להתחמק ולבקש לא ללכת לבית ספר. אמא לא קיבלה את בקשתה ושלחה אותה כך, עם המשושים המתנדנדים על הראש והכנפיים המיטלטלות.
בכניסה לבית ספר הלב של שרהלה דפק בעוצמה, היא התאמצה לא לפרוץ בבכי. "מה זה?" שאלה המורה בהשתוממות – "זה פרפר" היא לחשה.
הילדים פרצו בצחוק אכזרי וחברתה הטובה שרצתה להציל את המצב פעתה "זה פרפר פרסי". לא טוב! כמה ילדים התחילו לצעוק לעברה "פרפר פרסי! פרפר פרסי!" ושרהלה המסכנה עמדה כך מבוישת.
ההצגה החלה והמלכה ושתי שהפכה לפרפר מרוט עמדה על הבמה ודקלמה את תפקידה כשדמעות זולגות על פניה. המורה עוד ניסתה לנחמה אבל זה לא עזר. והילדים צחקו. פרפר פרסי הם קראו לה.
תמיד כשהיא מספרת את הסיפור הזה דמעות עולות בעיניה מתמלאות בדוק לח. מאז ולאורך כל שנות נעוריה היא מעולם לא התחפשה. כשאני רוצה להצחיק אותה אני אומרת לה "פרפר פרסי שלי מה שלומך?". היא צוחקת, אבל מוסיפה "עירית, יש דברים שלא צוחקים עליהם".
מסקנה? פרפרים לא תמיד חופשיים.
פורים שמח לכולם.
כל מי שמכיר אותי יודע שמה שאני הכי אוהבת במסגרת עיסוקי ככתבת צרכנות ובכלל, זה מה שאמריקאים מכנים "וליו פור מאני". ובישראלית "וואלה, ממש זול וגם טוב".
ניסיתי את הליפסטיק (13 שקל) ואת הלק (9 שקלים) והם בהחלט מומלצים. יש מבחר גדול כאמור, וניתן לרכוש בסניפי סופר פארם.
