סקר לא מדעי שערכתי לאחרונה, גילה לי שדווקא נשים אינן מחבבות הפתעות וגברים לעומתן, חושבים שמדובר במחוות רומנטיות מרגשות. כאמור זה לא גורף ואתם מוזמנים להוכיח לי שאני טועה, אך זה לא ישנה את דעתי, כי אני לוקה בתסמונת פוסט-טראומה של הפתעות.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
>>> להורדת אפליקציית הטיפים GIRLZ מבית "לאשה"
זו היתה אהבה רומנטית במיוחד, הייתי צעירה והוא כבר היה גבר בשל. הוא חי בשבדיה הרחוקה אני בארץ והתנהלנו בין חיבוקים עוטפים בשדות תעופה לנשיקות לוהטות על סיפון מעבורת שהביאה אותנו מקופנהגן לביתו בדרום שבדיה.
הוא אהב להפתיע - וכשאני אומרת הפתעה אני מתכוונת להפקות גרנדיוזיות. לימים הבנתי שהוא היה חייב את זה כדי לשמר את הקשר הבעייתי שלנו בשל מגבלות המרחק. הוא נהג בחוכמה, היה מלקט כל פעם "שותף לפשע", ומי לא ישתף פעולה וישמור סוד כשמדובר בסיפור אהבה?
חברים, שכנים, בעל מסעדה - הוא לא פסח על אף משת"פ. תמיד גיוון, אבל העיקרון היה קבוע – במקום ובשעה בו הוא לא אמור להיות - והופ! הוא קופץ לו, פעם עם פרחים, פעם עם שוקולד או שעון מוגזם (יקר להחריד ומכוער). נשמע טוב אה? זהו שלא.
אז הגיע תורה של אמא שלי. זה היה בפסח והוא אמור היה להגיע לחג כפי שנהג בחגים קודמים, אבל האטרף קפץ לו. התקשר לאמא שלי ואמר לה: "שתפי עימי פעולה, אני אצלצל אליה ואבשר שאינני יכול להגיע ואז שכולם יסבו לארוחת החג אני אצלצל בדלת".
אמי לא ניסתה אפילו להניא אותו: "בטח, בטח, לא אומר מילה, להתראות" (וישר התקשרה אלי) "תקשיבי, הוא שוב הולך להכין לך איזה גרנדיוז – אמרתי לו שלא אספר לך אבל הנה אני מספרת – אז לכי למספרה".
בבוקרו של החג הוא התקשר ובטון עצוב אמר: "תקשיבי, אני תקוע בהלסינקי ולא מצליח להשיג טיסה, אני לא אוכל להגיע לארץ" (הוא כבר היה בת"א). אני הפקתי בכי קורע לב, האמת מוגזם, אבל כנראה אמין כולל ה- אני-לא-מאמינה-שאתה-עושה-לי את זה!!!.
ואכן ישבנו כולנו לשולחן החג ודרינג דרינג הפתעה! צלצול בדלת והאיש במלוא יופיו עומד בפתח עם זר ורדים ענק. אני דפקתי פרצוף מופתע "אני בשוק אתה לא נורמלי". הוא חיבק אותי ממושכות ואמי עמדה מאחורי גבו וקרצה לי. כשסייעתי לה אחר כך במטבח היא אמרה בשקט "אולי בכל זאת היית צריכה ללמוד משחק".
וכאן שאלת השאלות – עד היכן צריך לשתף פעולה ולשבור, או לא, את הסוד.
הפתעעעה!
הם היו נשואים כבר 18 שנה. זוג סדוק. הם הגיעו לשלב בו פקדו פעמיים בשבוע קליניקה של פסיכולוגית שניסתה להדביק את השברים. הוא היה מסוג הגברים שכלפי חוץ הפגין מחוות גדולות – אבל בבית חפר לה שעה על למה קנתה את נייר הטואלט היקר כי בסוף הכול אותו הדבר.
היא כבר התנהלה בחיים כמו אוטומט ("בגלל הילדים" דקלמה לי שוב ושוב אחרי עוד סיבוב של "אני לא נשארת איתו עוד דקה"). יום הולדתה התקרב והוא החליט להפתיע. כשדיבר עמי בקשר לתוכניות ניסיתי לעורר ספקות אבל הוא כבר לא שמע אותי, שב והזהיר אותי שאסתום.
זה היה ביום שישי אביבי, היא כבר עמדה ליד הדלת לבושה בטרנינג מסמורטט עם הכלב והסל, הוא הפציר בה שתוותר על ההליכה למכולת כי זה יום הולדתה וביקש שילכו לבית קפה. "תתלבשי יפה" ביקש.
לא היה לה כוח להתווכח ,שמה על עצמה משהו וירדה עמו לרחוב ולפתע ראתה אוטובוס חונה ובפנים חמישים איש צוהלים. אני עמדתי בחשש בפתח האוטובוס כדי להביט בה.
באחת, צבע עורה הפך לאפור, עיוות משונה שנע בין הצעקה של מונק לחיוך מזויף נמרח על פניה. היא לחשה "תודה תודה לא העלתי על דעתי".
גם להפתיע צריך לדעת
חברתי פקידה בכירה במוסד ממשלתי והאיש הזמין בלי אבחנה. היא לחשה לי בשלב מסוים "חצי מהאנשים כאן - אני לא מתעכבת איתם אפילו ליד עמדת הקפה במשרד".
נסענו צפונה, הגענו לאיזה מתחם משונה, המלצרים זרקו לנו צלחות כאילו הם משחקים בפריזבי והגרוע מכל היה החלק האומנותי. לאחר שסיים לנאום נאום שרובו האדרה עצמית ("איך הפתעתי אה??") זמרת מהזן של השירה בציבור פצחה בשירי "חייבים להיות שמח". אבל לא היה שמח.
בשלב מסוים התיישבתי לידה ושאלתיה "תגידי, היכן את רוצה להיות עכשיו?" "באוטובוס חזרה לתל-אביב, לפזר את כל האנשים ולהמשיך ישר לרבנות", והוסיפה "אני לא מאמינה שאת - מכל האנשים - לא הזהרת אותי מהזוועה הזאת", קפאתי.
כשהכרתי אותו, כבר בדייט הראשון הסברתי לו את נושא ההפתעות. "תבטיח לי שלעולם לא תפתיע. אני מגיבה לזה רע. זה פוסט טראומה אצלי, תבין".
לאחר כמה שבועות, כשידענו כבר שזה לתמיד, הוא אמר לי במבוכה, "תקשיבי, אני עומד להפתיע אותך מחר, אז כדי שלא יהיו בעיות אני כבר מבשר לך".
לפרצוף סימן השאלה שלי הוא המשיך – אני עומד להציע לך מחר בערב נישואין, כבר הזמנתי מקום, המסעדה שאת אוהבת". חייכתי לעברו והשבתי "אל תבטל את המסעדה". ולא ישנתי כל הלילה.
לפני ימים ספורים חזרתי מסיור מייגע הביתה וליד הדלת מצאתי סלסלה ובה תותים טריים ומקסימים, שני מכלי שמנת וצרור רקפות סגלגלות. לא היה שום פתק. צריך להכיר אותי מעולה (ולאהוב) כדי להשאיר לי את ה"רשימה" הזו ליד הדלת.
לעתים המפתיע נותר מופתע... לא הייתי בבית. או כמו שהוא ציטט לי אחר-כך את בוב דילן. "העולם אינו מדויק". אז מדוע בכל אופן כל-כך התרגשתי?
קר, נורא קר, ואין דבר יותר מבאס מלהיכנס למיטה קרה. מאז שקראתי לפני שנים ידיעה בעיתון שבית שלם התלקח מסדין חשמלי, הדומם הזה עף לפח.
יש פטנט עדיף ולא מסוכן. קנו את הכריות המחממות הללו, הניחו אותם במיקרו כשתי דקות וחצי (או לפי הוראת היצרן) הניחו את הכרית החמה מתחת לשמיכת הפוך ותוך דקות המיטה תהיה לוהטת ולזמן ממושך. מי שלא סובל את המילוי הארומטי (מיני צמחים) או זרעי הפשתן - יש כיום כריות עם מילוי סינטטי שלא מפיצות ריח. תענוג.
