זוכרת את הפעם הראשונה שלך? כמה מהנה הייתה החוויה הזו בעבורך? האם חשת חרדה? רגשות אשמה? גברים ונשים, מסתבר, חווים סקס ראשון אחרת.

כאירוע, סקס ראשון מעניין חוקרי מין ומגדר מכמה סיבות. ראשית, חניכה מינית היא "טקס חניכה" תרבותי, והבנתו היא חלק מהבנת התרבות. יתר על כן, לחוויות ראשוניות יש פעמים רבות השפעה ייחודית בחיינו.

חקר יחסי מין ראשונים עשוי גם לשפר את הבנתנו בדבר השוני (והדמיון) בין החוויות המיניות של גברים ונשים, ולשפוך אור על כמה מהתהליכים הבסיסיים של המיניות והחברה.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית GIRLZ מבית "לאשה"

החוקרת סוזן ספרצ'ר מאוניברסיטת אילינוי פרסמה השנה את המחקר הגדול ביותר אי פעם של חוויית המין הראשון, כפי שהיא משתקפת בדיווחיהם של סטודנטים צעירים. ספרצ'ר אספה נתונים על יותר מ־5,700 משתתפים, במשך 23 שנים, והתרכזה במיוחד בהבדלים בין המינים בהנאה, חרדה ואשמה – משתנים שנמצא במחקרים קודמים כי הם רלוונטיים להבנת האירוע.

המדגם הגדול והעובדה שהנתונים נאספו במשך יותר משלושה עשורים רצופים, תוך שימוש באותן שאלות מחקר, אפשרו לספרצ'ר לבדוק שתי שאלות מעניינות. ראשית, האם יש הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים בחוויה של מין ראשון? שנית, האם התגובות הרגשיות של גברים ונשים לסקס ראשון השתנו במשך עשרים ומשהו השנים האחרונות?

יחדיו, התשובות לשאלות אלה עשויות לשפוך אור נוסף על ההבדלים במיניות בין גברים לנשים, ועל "שאלת התורשה/ סביבה" בהקשר: האם הבדלים אלה מעוצבים בעיקרם על ידי הביולוגיה (תורשה) או החברה (סביבה)? בהכללה, הבדלים גדולים ומתמשכים בין המינים נוטים לרמוז על סיבות גנטיות, שכן תהליכי שינוי ביולוגי נוטים להיות אטיים (ההבדל בגובה הממוצע בין המינים, לדוגמה, נשאר זהה במאה השנים האחרונות, מה שמעיד על תרומה גנטית חזקה).

בהתאם, שינויים מהירים נוטים לרמוז על השפעתם של כוחות תרבות וחברה (דפוסי השכלה גבוהה של גברים ונשים השתנו באופן דרמטי במאה השנים האחרונות, בעיקר בשל שינוים חברתיים).

אשמה – אאוט, הנאה – אין

אז מה מצאה ספרצ'ר? השוואה בין גברים לנשים במדגם שלה (בסולם של בין 1 = כלל לא ל־7 = הרבה), חשפה הבדלים גדולים ומובהקים מבחינה סטטיסטית, בשלושת המדדים. בממוצע, גברים חווים יותר הנאה (4.9) מאשר נשים (3.1) בסקס ראשון. הם גם דיווחו על יותר חרדה (5.8 לעומת 4.9). נשים חשות יותר אשמה מאשר גברים 3.8 ו־2.7, בהתאמה).

בבדיקת השינויים לאורך זמן, מצאה ספרצ'ר כמה מגמות מעניינות. ראשית, רמת ההנאה של הגברים נותרה יציבה לאורך השנים. לעומת זאת, דירוגי הנשים על מידת הנאתן ביחסי המין הראשונים עלו בהתמדה במשך עשרים השנים האחרונות. ובכל זאת, רמת ההנאה הממוצעת של גברים ביחסי המין הראשונים כיום (4.9) עדיין גבוהה במידה ניכרת מאשר הנאתן של נשים (3.3), והפער שנותר בין המינים עולה על שיעור השינוי במשך תקופת המדידה (שני המינים, על פי הנתונים, לא ממש חווים אקסטזה בסקס ראשון).

לגבי רגשות אשמה, התוצאות הראו כי נשים חוות פחות רגשות אשמה עכשיו מאשר בעבר בסקס ראשון. ובכל זאת, הן מרגישות אשמה יותר מגברים, וממוצע האשמה העכשווי שלהן (3.5) גבוה יותר מהממוצע העכשווי של רמת העונג (3.3).

לגבי חרדה, גברים ונשים עברו תהליך התכנסות אטי. נשים היום חרדות יותר מבעבר בסקס ראשון, וגברים חרדים פחות. בעבור גברים ונשים כאחת, רמת החרדה (5.4 ו־5 בהתאמה) הייתה ונשארה גבוהה יותר מאשר רמות ההנאה והאשמה.

מה ניתן לנו ללמוד מן הממצאים?

מסקנה אחת היא שיחסי מין ראשונים הם אירוע טעון ואמביוולנטי מבחינה רגשית. אבל באמירה זאת אין חידוש מרעיש. חרדה ואשמה שותפות להרבה אירועי חיים מוערכים (גידול ילדים) ומהנים (אכילת גלידה). למעשה, מידה של אמביוולנטיות היא תכונת חומרה רגשית שלנו, ולא "באג" בתוכנה. חרדותינו ועינוגינו כרוכים זה בזה באופן אינטימי. כאב רגשי אורב באופן קבוע בשולי עינוגינו העמוקים ביותר, לחלופין מאפשר ומשבש אותם.

בנוסף, את מגמות ההנאה העולה והאשמה היורדת בקרב נשים בעשרים השנים האחרונות ניתן לראות כשינוי חיובי, המשקף הקלה בהתנגדות החברתית המסורתית לביטוי מיני נשי. מצד שני, ניתן למתבונן פסימי יותר לפרש את הנתונים באופן הפוך, ולבוא למסקנה כי שינויים אלה, בכשלונם לסגור את הפער המגדרי, משקפים את עקשנותה של העוינות החברתית כלפי ביטוי מיני נשי פתוח ומשוחרר.

ומה על "שאלת התורשה/ סביבה?" ובכן, נראה כי העובדה שחלו שינויים משמעותיים בדירוג חוויית הסקס הראשון, מרמזת על השפעה חברתית. מצד שני, העובדה שההבדלים בין המינים נותרו משמעותיים מצביעה על כוחה של הביולוגיה בעיצובם. ספרצ'ר מצדדת בעמדה השנייה, וסבורה שההבדלים בין המינים בתגובות רגשיות לסקס ראשון, במיוחד במידת ההנאה, הם גדולים ויציבים מספיק כדי להוביל למסקנה שהבדלים אלה הם ביולוגיים ביסודם. הנאה בסקס, על פי טיעון זה, קלה יותר לגברים.

נשים גמישות יותר

ספרצ'ר גם מעלה סברה מסקרנת שהתוצאות (במיוחד בנוגע למדד ההנאה, שבו גברים נותרו יציבים בעוד נשים הראו שינוי ניכר) מספקות ראיות תומכות לרעיון "הגמישות הארוטית", שהוצע על ידי החוקר האמריקאי רוי באומייסטר, לפיו המיניות הנשית ככלל גמישה יותר, ורגישה יותר לנסיבות חברתיות מאשר המיניות הגברית, הנתונה לשליטת תכתיבים גנטיים מולדים.

כך או כך, לפני שקופצים למסקנות ראוי לזכור כי מחקרה של ספרצ'ר הסתמך על דיווחים עצמיים רטרוספקטיביים. דיווחים כאלה אינם תמיד מהימנים. איך את זוכרת שהרגשת ואיך באמת הרגשת בזמן אמת אינם בהכרח היינו הך. יתר על כן, ספרצ'ר הסתמכה על נתונים מקבוצה צרה והומוגנית של אנשים (סטודנטים אמריקאיים). אין זה מן החכמה לנסח חוקים אוניברסליים על סמך העדפותיהם של תלמידי קולג' אמריקאיים.

בעייתי גם להניח כי דירוג זהה על מדד כלשהו מבטא דברים זהים אצל קבוצות שיוך שונות. שני אנשים יכולים לדרג אירוע כחיובי, אבל אם אחד מהם ציפה לסבול באירוע, והשני ליהנות, דירוגיהם הזהים מבטאים חוויות שונות מאוד.

בנוסף, סקס ראשון הוא כאמור "טקס מעבר" חברתי. משמעותם של טקסים חברתיים משתנה עם השינויים בחברה. למשל, משמעות "טיסה לחו"ל" היום אינה זהה למשמעות "טיסה לחו"ל" לפני שלושים שנה. לכן, האירוע עליו אנו מדברים כשאנו מדברים על "סקס ראשון" עכשיו אינו זהה לאירוע עליו דיברנו כשדיברנו על "סקס ראשון" לפני עשרים שנה. מתוך כך קשה לדעת מה אומרת השוואה בין דירוגי עבר והווה של האירוע.

לבסוף, עדיין לא ברור אם ההבדלים בין המינים בחוויה של מין ראשון מנבאים הבדלי חיים משמעותיים. פערי תחושות בין אנשים לא מיתרגמים באופן אוטומטי לשוני משמעותי באורח חיים. שני אנשים המרוויחים 15,000 שקל בחודש יכולים להרגיש טוב או רע עם זה, אבל זה לא ישנה את העובדה ששניהם יטוסו במחלקת תיירים ויקחו משכנתאות. גברים ונשים חווים סקס ראשון באופן שונה, אבל יידרשו מחקרים נוספים כדי שנדע מה ניתן להקיש מכך על חיי המין שלהם, וחייהם בכלל.

בינתיים, את יכולה לערוך מחקר אישי קטן משלך אם תשווי את תשובתך לשאלה בראש המאמר לתשובתך לשאלה שבסופו:

האם את זוכרת את הפעם האחרונה שלך? כמה מהנה הייתה החוויה הזו בעבורך? האם חשת חרדה? רגשות אשמה?

התקדמנו?

  • הכותב הוא פסיכולוג קליני ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרביין, אוהיו