אתם, חברי הפייסבוק שלי, רגילים שאני מעלה פוסטים מצחיקים ושנונים. האמת – גם אני. תכלס, זה נעים הרבה יותר מאשר להתלונן. אבל הפעם לא בא לי. פשוט לא בא לי. אולי זה בגלל שהתעייפתי, אולי בגלל שאני כועסת, אולי בגלל שהתייאשתי, או שהכל ביחד הביא אותי להרגיש את הדברים הבאים.
לפני כשנה וחצי חזרתי לשוק הפנויים־פנויות, קאמבק אחרי היעדרות ממושכת. עד כמה ממושכת? הדייט האחרון שלי היה בשנת 2006. וואללה. נרגשת מהפרק החדש בחיי, זכרתי שדייט זה משהו שנהנים ממנו, מסתורי ומסקרן, אולי קצת רומנטי, ומלא מלא מלא בציפיות. אה, בנוסף, זכרתי שדייט זה פגישה מחוץ לבית.
כלומר, שני אנשים נפגשים ומבלים זמן משותף בבית קפה/ בר/ מסעדה, מה שזה לא יהיה, וכאמור, זכרתי שמדובר בחוויה נעימה.
האם אחרי דייט הופכים מיד לזוג? ברור שלא. גם ב־2006 זה לא היה כך. תרחישי ההמשך באותן שנים היו:
- שניהם באותו ראש: זורמים – סקס – ביי.
- שניהם באותו ראש: זורמים – סקס – סקס – סקס – ביי.
- שניהם באותו ראש: זורמים – סקס – סקס – סקס – זוג.
- שניהם באותו ראש: זורמים לדייט שני – שלישי – רביעי – סקס – סקס – זוג.
- שניהם לא זורמים או רק אחד/ת זורם: – ביי!
אלה היו האופציות שהכרתי ל"אחרי הדייט" בשנות ה־2000 המוקדמות, וזה גם מה שזכרתי כשנחתתי מחדש על כוכב הדייטינג לפני שנה.
פתאום להזמין בחורה לדייט זה: "בא לך לקפוץ אליי לדירה?", "תבואי לקפה. נשתה, נצחק, נקשקש". ושוב, דייט זה דייט גם אם הכוונה היא ל"זורמים־סקס־ביי". אוקיי?
מפה לשם (ואחרי תהליך לא פשוט ביני לבין עצמי), הבנתי איך מתמודדים עם ההצעות ל"דייט". זה היה השיעור הראשון ושרדתי אותו בהצלחה חלקית.
- בזבזתי מספיק כסף על הדלק ולא בא לי "לקפוץ אליכם" יותר. תודה
השיעור השני בא מיד אחרי הראשון. כמי שחונכה על ברכי השיטה הסובייטית־קומוניסטית־אליטיסטית, לימדו אותי להגיד את האמת. את כל האמת. אני מתלוצצת כמובן. את זה דווקא חששו ללמד אותנו, אבל מה שכן לימדו אותנו בהתמדה זה לא להפגין רגשות. להיות קרים, קורקטים ודידקטים.
תהליך ההפשרה האישי שלי התחיל למעשה כשעליתי לישראל, והוא עדיין לא נגמר. אולי אתם לא ממש יכולים להבין או לדמיין את זה, אבל למי שמגיע ממנטלית דומה לשלי (אגב, "כמוני" יש המון בארץ), להיחשף לגילוי רגשות, פתיחות, חום, אהבה, גילויי אהבה, מילים של אהבה... וואו, וואוווווווווו! אנחנו מקבלים סחרחורת ומתים במקום.
אם לא ידעתם, נשים כמוני כמעט שלא מסוגלות להבדיל בין גילוי רגשות אמיתי למזויף – ולמרות שלא זכור לי שבשנות האלפיים המוקדמות הייתה לי בעיה עם זה, היום ממש קשה לי לסבול את העובדה שעכשיו הכל מזויף מראש וזהו.
לאן נעלמו גברים שיכולים להיות מספיק גברים כדי להגיד את האמת?
- בזבזתי מספיק ניסיונות בקריאת מחשבות כדי להבין "למה הוא מתכוון?". נמאס לי. תודה
מפה לשם, הבנתי שאני מנותקת לגמרי מהמתרחש בסצנת נשים־גברים. איך נולדים היום ילדים? לא, באמת, כאילו איך? אם הדייט הוא "תקפצי אליי", והחיזור הוא "התגעגעתי, מיס יו, קיס יו"... פאק יו!
שלא לומר, שעם התפיסה העכשווית, שמאפשרת להתנהל וירטואלית עד הרגע שאת פוגשת בן אדם פיזית, את יכולה לא להחליף איתו אפילו מילה אחת בשיחת טלפון. אפילו לא לדעת איך קולו נשמע! הכל בצ'אטים, סמסים, ווטסאפים וכמובן, מלווה להחריד באינספור סמיילים ואייקונים דביליים.
אני נשמעת כמו קשישה מנותקת, אבל אני לא. בחיי שאני לא.
מה לעזאזל קרה כאן?!
לאן נעלמו גברים שמזמינים נשים לדייט א נ ו ש י ?
איך אתם נראים בכלל? אתם עוד קיימים או שנכחדתם עד האחרון?
לאן נעלמו גברים שמחזרים אחרי אישה בצורה הקלאסית, ורק אחר כך השימוש בסמארטפון הופך לצורת תקשורת לגיטימית?
- בזבזתי מספיק אנרגיה וזמן כדי לכתוב בחזרה "עוף לי מהחיים. תודה"
לסיכום, השורה התחתונה נועדה לאמיצים במיוחד, שצלחו את הטקסט הזה עד כאן, ופה הקטע של סליחה – אבל פאק יו, פייסבוק! אתה רק טכנולוגיה ואני לא סייבר – אני בן אדם. עם רגשות, עם הבעות, עם טונציה בדיבור, עם מחוות פיזיות של קרבה, ואני צמאה ליחס אנושי. כללי הנימוס שעליהם חונכתי מחייבים להגיד סליחה, תודה ובבקשה.
אז סליחה מראש מהגברים שאולי קיימים ולא נוהגים כמו מרבית בני מינם.
תודה (לאל) שביחסים אחרים, עם חברים ובני משפחה – עוד אפשר לנהל דיאלוג אמיתי וחסר מחיצות.
ובבקשה, אין בעד מה, לאלה שלמדו משהו ממה שכתבתי כאן, ובתחילת הקשר הבא ישכילו לפחות לחייג וממש לדבר עם האישה שאחריה הם מחזרים, לאסוף אותה מהבית לדייט ולנהוג כלפיה בכבוד. את הסמסים, האייקונים והוואטסאפים תשאירו להמשך.
