משה פרץ:
ספר
משה פרץ אמנם שר בילדותו בבית הכנסת, אבל הוא מעולם לא חשב כי יוכל להפוך את הפיוט לקריירה. במקום זאת, בגיל 16 הוא כבר התחיל לעבוד כספר בעיר הולדתו טבריה, ובגיל 18 התגייס לצבא ושירת בחיל החימוש. אלא שאז הגורל התערב: פרץ התנדב לשיר בטקס יום הזיכרון בבסיס וזכה לשבחים רבים, מה שגרם לקצין החינוך לסדר לו בחינה ללהקה צבאית.
הוא התקבל, נשלח ללהקת פיקוד צפון, ושם הגורל שוב דחף את האף: בזמן שהלהקה חיממה מופע של אייל גולן, אמנון זנדני, שהיה המתופף שלו, התרשם מקולו של פרץ והחליט לקחת אותו תחת חסותו.
אחרי שחרורו מהצבא פרץ עבר לגור עם זנדני ומשפחתו בגדרה, ויחד הם עבדו על אלבומו הראשון "מביט אל המרומים". אלא שהאלבום כשל, ופרץ חזר לעשות פאנים. "הדיסק הראשון לא כל כך הצליח, אז לא רציתי להישאר בבית", סיפר ב־2009 לבלוגר דודו כהן. "אני אדם מציאותי, ואם אני לא מתפרנס ממה שאני עושה, אז אתפרנס ממשהו אחר. אנשים זיהו אותי וזה דווקא עזר במספרה. זה לא היה מביך".
>>> חבבו את "שבועון לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
>>> להורדת אפליקציית "לאשה" לאנדרואיד
היום הוא מספר ל"לאשה" שהיו הרבה צדדים טובים למקצוע: "היה כיף לעבוד כספר, לפגוש ולהכיר אנשים, לשמש להם יועץ ומשענת. כל מה שקשור ליצירה ולאמנות היה תמיד בעדיפות אצלי. אהבתי לגזור, ליצור קווים חדשים, אבל בצורה שזה יתאים לבן אדם ולא יהיה קיצוני מדי. יש סיפוק גדול כשאנשים מרוצים מהתרומה שלך להם. אם לא הייתי זמר, אני חושב שהייתי ממשיך לעבוד כספר ומשלב מוזיקה בשעות הפנאי. עד היום אני מספר את עצמי ואת הסביבה הקרובה שלי. אשתי ירדן בהחלט מרוויחה מזה".
גלי עטרי:
דיילת
בניגוד לכוכבים רבים, שנאלצו לעבוד בעבודות פשוטות משום שלא זכו להצלחה המיוחלת בעולם הבידור, הסיפור של גלי עטרי הפוך: בגיל 25, אחרי שכבר הספיקה להיות זמרת מפורסמת, להופיע בפסטיבלי זמר ואף להצטלם לסרט "הלהקה", היא החליטה לעזוב הכל ולהיות דיילת ב"אל על".
עטרי, שבנעוריה גדלה אצל אחותה יונה, זמרת ושחקנית מפורסמת בזכות עצמה, הסבירה שהיו לה ספקות אם גם היא נולדה לשיר. "לא הייתי בטוחה שלא התגלגלתי למקצוע הזה במקרה. האם אני שרה מפני שאני אחותה של יונה, או בגלל הכישרון שלי?", אמרה ב־2001 למוסף "7 ימים".
היא גם הוסיפה שלמלצר במרומים היה מבחינתה הגשמה של חלום ישן. "בעלה של יונה היה טייס באל על, ובילדותי נורא התרגשתי מהקטע הזה של לפתוח את המזוודה כשהוא חוזר מחו"ל. נורא קסם לי להיות פעמיים בחודש בניו יורק, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להיות דיילת אוויר". עטרי כל כך התלהבה מתפקידה החדש, שהיא אפילו דחתה את הצעתם של דני סנדרסון וגידי גוב להצטרף ללהקה החדשה שהקימו, "גזוז", משום שהחזרות התנגשו עם לו"ז הטיסות שלה.
"נהניתי מאוד מהעבודה שלי כדיילת", היא אומרת היום ל"לאשה". "עברתי קורס ברמן, קורס מתן עזרה ראשונה, וזכיתי ללמוד כל מיני דברים חדשים. אהבתי לעבוד עם אנשים, ובעיקר אהבתי שאחרי שמונה שעות עבודה, יש לי חמישה ימים חופשיים בניו יורק".
עם זאת, אחרי פחות משנה היא נאלצה לשאול "תה או קפה" בפעם האחרונה. "כשהתחלתי לעבוד בדיילות הייתי קצת מפורסמת, אבל לא ברמה כזאת שחשבתי שלא אוכל לעבוד במטוסים", היא מסבירה. "במקביל לעבודה, המשכתי להופיע פה ושם, וערב אחד הופעתי בפסטיבל עיר הנוער, כשלמחרת הייתה לי טיסה. זה היה בחופש הגדול, והטיסה כללה הרבה בני נוער. יצא שכל מיני נערים שערב קודם היו על תקן מעריצים, ראו אותי בבוקר מנקה שולחנות. כשעברתי בקבינה הם התחילו לשיר לי 'ולנטינו, ולנטינו'. זה היה כל כך מביך שהלכתי להתחבא במטבח. בסופו של דבר המשכתי אחרי זה לעבוד עוד חודשיים ב'אל על', והיה לי הסכם עם החברה שאעבוד רק במטבח שנקרא במטוס 'גאלי'. אז קראו לי גלי בגאלי".
עלמה זק:
גם כן דיילת
אחרי שירות צבאי כמאבחנת פסיכוטכנית, עלמה זק נרשמה ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אבל התקשתה למצוא בסופם תפקידי משחק הולמים. כשהבינה שהקריירה שלה לא ממש ממריאה, היא החליטה להמריא בדרך אחרת ובגיל 28 הפכה לדיילת אוויר.
"היו לי אז המון התלבטויות מה לעשות עם המשחק", הסבירה ב־2006 לעיתונאי איתי סגל. "הדברים קרו לי נורא בקטן, וגם אף פעם לא הייתי אחת שדוחפת את עצמה. דיילות נראתה לי כמו הזדמנות מצוינת לעצור הכל למשך שנה, לקחת קצת מרחק ולנסות להבין מה אני באמת רוצה מעצמי".
זק אהבה לספר שהיא גם הייתה מושלמת לתפקיד: "לפני שהתחלתי עם הדיילות הייתי מלצרית משובחת, כך שזה לא היה מעבר חד. הייתי גם דיילת מצוינת. לא הייתי מאלה שמגלגלות עיניים. גיליתי שאני יכולה להיות מאוד חביבה לזרים. אם יום אחד שוב אחפש עבודה, תמיד אוכל להיות נותנת שירות מעולה. נגיד, לעבוד ב'ארומה'".
עדי אשכנזי:
מוכרת כרטיסי ברכה
עדי אשכנזי הייתה בטוחה מאז ומתמיד שמקומה על הבמה. הבעיה הייתה שהבמה הייתה פחות משוכנעת. אחרי שנזרקה מכל בית ספר למשחק אפשרי, נכשלה בעשרות אודישנים, ופסגת הקריירה שלה הסתכמה בהצגת ילדים בשם "רותי זהירותי", היא מצאה את עצמה בגיל 25 עובדת כמוכרת בחנות לכרטיסי ברכה, בה הרוויחה 17 שקל לשעה.
"הייתי בדיכאון שזה כבר לא יקרה לי", חשפה ב־2007 בריאיון למוסף "מעריב". "היו לי כבר תוכניות מה לעשות במקום משחק. לקחתי קורס להקמת עסק, התעניינתי בייבוא, ממש רגע לפני שקיבלתי את הפינה אצל יאיר לפיד. כל זה בא ממקום של דיכאון, יחד עם הפרקטיות שטבועה בי".
אייל גולן:
רצף
כולם זוכרים שלפני שהוא הפך לזמר מצליח, אייל גולן היה כדורגלן. אבל מעטים יודעים שלפני כן הוא גם עבד כרצף. בריאיון שנתן ב־1999 לדנה ספקטור, סיפר גולן שהוא נוהג להחזיק באוטו תמונה מהימים ההם. "אני שומר את התמונה שבה הייתי רצף כדי להזכיר לעצמי שהכל זמני והסוד הוא עבודה קשה", אמר אז.
היום הוא מספר ל"לאשה" איך קיבל את הג'וב: "סבא שלי, שעבד בעיריית רחובות במשך חמישים שנה וקיבל את תואר 'יקיר העיר', סידר לי את העבודה הזאת. העבודה הייתה פיזית וקשה מאוד, אבל למרות הקושי הרב הייתי שמח וגאה להיות קרוב לסבא שלי. הוא עזר לי להתגבר על המכשולים ולמדתי ממנו רבות.
"בכל מקרה, אם לא הייתי זמר, הייתי כדורגלן. אני ממשיך לשחק מדי פעם כדורגל עם חברים ואוהב במיוחד לצפות במשחקי כדורגל עם בני ליאם". (אגב, גולן הוא היום הבעלים של קבוצת הכדורגל מרמורק).
אייל קיציס:
קופירייטר
החלום הגדול של אייל קיציס היה להיות טייס. הוא אפילו התקבל לקורס טיס בצבא ושירת שנה בחיל היוקרתי, אבל נאלץ לפרוש עקב טעות אופטית: בבדיקה שגרתית התגלתה אצלו פזילה סמויה בעיניים. "בדיעבד התברר שבסך הכל הייתי עייף מאוד, כי לילה לפני כן חזרתי ממסיבה", סיפר בעבר. "בגלל מסיבה, החיים שלי היום הם כאלה ולא אחרים".
אחרי שירות של ג'ובניק בקריה, קיציס הספיק לעבוד כמנקה חלונות בסנפלינג, ללמוד שנה בבית הספר למשחק של ניסן נתיב ולעשות תואר ראשון בתקשורת במכללה למינהל. בסיום לימודיו הוא החל לעבוד כקופירייטר במשרד הפרסום "גיתם".
"תמיד בסוף המילואים הייתי משאיר להם טור הומוריסטי על משהו דבילי שעושים בצבא", סיפר בעבר למוסף "7 לילות". "חיילת שקראה את הטור שאלה אותי למה אני לא קופירייטר. לא ידעתי מה זה. היא הסבירה לי, וכתבתי מבדק קבלה. התוצאה הייתה סתם בינונית, אבל מנהל הקריאייטיב אהב פריט אחד שעשיתי במבדק: לקחתי את השם שלי והכנסתי אותו כאילו הוא ערך במילון. אחרי המילה 'קיץ' היה כתוב 'קיציס' עם תמונה שלי, כשההגדרה הייתה קופירייטר".
קיציס עבד כקופירייטר במשך שש שנים. היום הוא אומר ל"לאשה" שגם אם הקריירה הטלוויזיונית שלו לא הייתה ממריאה, "חד משמעית לא הייתי ממשיך לעסוק במקצוע הזה".
עלמה זהר:
נגרית
עד גיל 25 עלמה זהר לא חשבה כלל להיכנס לעולם המוזיקה. במקום זאת, היא למדה נגרות ועבדה כנגרית רהיטים ובהמשך כנגרית בניין.
"בנעוריי למדתי שלוש שנים גיטרה, אבל לא העזתי לעשות עם זה כלום", הסבירה. "הייתי מנגנת לעצמי בחדר ומתביישת מהעולם. תמיד חשבתי שאני גרועה". בגיל 20 היא נישאה לבן זוגה אסף והקימה עמו נגרייה. חמש שנים לאחר מכן השניים התגרשו, וזהר הרגישה שהיא זקוקה לשינוי. היא הוציאה את הגיטרה מהבוידעם, ואחרי כמה פריטות בער בה הרצון להיות זמרת. מצד שני, היא לא ויתרה לגמרי על המסור.
"זה שיש לי את היכולת לתפוס כלי עבודה ולבנות כל דבר שבא לי, זה אדיר", סיפרה בינואר האחרון לאתר האינטרנט "פנימה". "השיר הכי טוב בעולם לא מחזיר אותי הביתה מבסוטית כמו הנחת הדלת בסיום הבנייה. בכל פעם שאני חוזרת לנגרייה, נצבט לי הלב".
מיקי קם:
גננת
היא שיחקה בתוכניות טלוויזיה כמו "רחוב סומסום", הופיעה במגוון קלטות וידיאו לילדים ודובבה סדרות אנימציה כמו "בארץ הקטקטים". אבל זו אינה הדרך היחידה שבה מיקי קם השתעשעה עם עולם הטף. בעברה היא גם הייתה גננת. בגיל 21, אחרי שנישאה ליהודה עדר (אותו פגשה במהלך שירותה בלהקת הנח"ל), היא נסעה איתו לבוסטון וטיפלה בזאטוטים.
"בעלי החליט ללמוד מוזיקה בברקלי", היא מספרת היום. "בארץ כבר הספקתי להתפרסם. השתחררתי מלהקת הנח"ל, הייתי ברביעיית הבנות של מועדון התיאטרון והנחיתי את חגיגת הזמר העברי. בבוסטון אני ויהודה הקמנו להקה קטנה עם שני חבר'ה והופענו מדי פעם, אבל זה לא היה מספיק בשביל להתפרנס. ממש במקרה, מישהי מקיבוץ מנרה, בו נולדתי, עבדה בבוסטון כגננת בגן ילדים ישראלי. היא הציעה לי לעבוד איתה ואני קפצתי על המציאה".
"במשך שלוש שנים טיפלתי ב־25 ילדים. זה לא היה קל. עבדתי כל יום משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, ממש כמו שאנשים נורמליים עושים, ואנחנו, במקצוע שלנו, לא בדיוק אנשים נורמליים. אבל בסך הכל אני חושבת שעשיתי את העבודה שלי מצוין. עד היום אנשים שנושקים לגיל ארבעים עוצרים אותי ומספרים לי שהייתי הגננת שלהם בבוסטון וזה מעלה בי חיוך".
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי באיזה מקצוע הייתי עוסקת אם לא הייתי בתחום הבידור. יש בי הרבה אהבות: רפואה, פסיכולוגיה, בישול. אבל אני לא מרגישה בכלל שהייתה לי זכות בחירה. המקצוע בחר בי, לא אני בו".
עמיר בניון:
שיפוצניק
עמיר בניון נולד בבאר שבע לשיפוצניק ביום וזמר חפלות בלילה. ואף שירש מאביו את האהבה למוזיקה וכבר מגיל מוקדם שר וניגן בעוד, הוא לא חשב להיות זמר. "תמיד הייתי חסר ביטחון עצמי", הסביר בעבר. "בתור נער, הייתי שוכב וחולם ורואה ששום דבר טוב לא ייצא ממני. הייתי מבלה לילות בתסריטים וחלומות שחורים. את החלל השחור מילאתי בלהיות מסטול. לא מצאתי את עצמי, ועוד לא ידעתי שמוזיקה יכולה להיות התשובה".
כשהגיעה העת להתגייס הוא שוחרר עקב בעיות סמים, ובמקום זאת נכנס לעסק המשפחתי והתחיל לעבוד בשיפוצים. אלא שלדברי אביו, הוא לא היה מוצלח במיוחד. "חצי שנה לקח לו לבנות קופת כרטיסים קטנה", סיפר האב בריאיון. "הייתי אומר לו: 'מה אתה חושב שאתה בונה, את הקניון?'. מזל שבשירה הוא הרבה יותר מוצלח".
ישראל קטורזה:
טכנאי אלקטרוניקה
בגיל 14 ישראל קטורזה נשלח לבית הספר הטכני של חיל האוויר, ובסיום לימודיו התגייס לצבא וחתם קבע.
"הייתי טכנאי אלקטרוניקה בבסיס במצפה רמון, והגעתי עד לדרגת רב סמל", סיפר ב־2012 לעיתונאי רז שכניק. "חשבתי לעצמי שזהו, כל החיים אהיה בקבע. היו לזה צדדים טובים". קטורזה הוסיף שגם לא בערה בו אז שום תשוקה לעולם השואו ביז: "עשיתי צחוקים ואהבתי מאוד לראות הצגות, אבל לא היה לי אף פעם רצון לעלות על הבמה".
הוא התחיל להרגיש אחרת אחרי שהתנדב לעזור לחבר פנטומימאי ועלה איתו במופע משותף בקאמל קומדי קלאב. קטורזה נדבק בחיידק, העלה מופע סטנדאפ משלו, ובשלב מסוים בחר להפוך את הצחוק למשרה מלאה. "מפקד הבסיס אמר לי: 'עזוב אותך, אין בזה עתיד. אתה תצטער על זה'", סיפר על היום בו הודיע שהוא פורש מהצבא, "אבל השתחררתי בכל זאת".
דנה מודן:
עורכת דין וכתבת רכילות
בסיום שירותה הצבאי בחיל הרפואה, מודן נרשמה ללימודי תיאטרון בבית צבי. אלא שלדבריה היא לא נחשבה שם לתלמידה מצטיינת, פרשה בשנה השנייה, ונרשמה במקום זה ללימודי משפטים.
"בבית צבי אמרו לי כל הזמן 'תפסיקי לעבוד עם הראש ותתחילי לעבוד עם הבטן'", הסבירה ב־1999 למוסף "7 ימים". "בסוף נמאס לי. אמרתי: טוב, אם אין לי בטן, נלך לעבוד עם הראש". אבל אחרי שסיימה את התואר, היא גילתה שגם עולם עריכת הדין לא ממש מתלהב מבואה: "הלכתי למשרדים באמת עלובים. לא משרדים עם שמות אפילו. ועל אף שהיו לי ציונים טובים והכל, לא קיבלו אותי. מפני שהיה לי ברזומה שהייתי בבית צבי, הסתכלו עלי בתור ארטיסטית. אף אחד לא רצה ארטיסטית במשרד שלו".
מודן החליטה שוב לשנות פאזה, והפכה לכתבת רכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "רכילות זה לא משהו שמעניין אותי", הודתה כמה שנים אחרי זה, "אבל ידעתי שזה יפתח לי דלתות".
