יש לי זיכרון של פיל. אינני משוויצה בזה כי זה עניין תורשתי. אמא שלי זכרה הכל, אפילו באיזה שעה זה קרה. ככה זה. הדרך של המוח שלי להגיע לדברים זה כבר עסק משונה, ש' אומרת שצריך לחקור זאת במכון ויצמן.
בשעת ערב התקשרה ש', ידידה וקולגה ושאלה אותי אם אני זוכרת באיזה שנה נחקק החוק להטרדה מינית ויחסי מרות. כי למה לפנות ל"גוגל" אם אפשר לחפור לברנר?
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
הפעלתי את התאים ונשמעתי בערך כך: "פרשת קלינטון לווינסקי פרצה בשנת 97' נכון? אוקיי, אז שנה אחרי, בקיצור 98". ליתר דיוק בדקתי את עצמי ויצא שכך. בעודי מדברת איתה, במסך ריצדה דמות מוכרת - הגברתי את הווליום וצעקתי לה לשפורפרת "לא, את לא מאמינה מי משתקפת מולי?" מוניקה.
היא כבר בת 40 פלוס ומהמעט שקלטתי היא אמרה משפט צובט לב. "הם המשיכו בחייהם, הילרי וביל – ולי, שהייתי אז ילדה בת 22 שהתאהבה באיש החזק בעולם - הרסו את החיים". צירוף המקרים הזה היה מדהים. המשכנו לשוחח ש' ואני וסיפרתי לה על הטרדה שעברתי שנים בטרם עבר החוק ולאחר שסיימתי היא פסקה "את חייבת לכתוב את זה. חייבת!". אז הנה אני מספרת לכם.
השוטה המפתה
הייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי כשהתחשמק לי להשתלב בענף הפרסום באותם ימים זה היה ענף נחשק משום מה. אין לי מושג איך הצליח לי, אבל התקבלתי לעבודה במשרד פרסום. לאחר תקופה שעבדתי שם, קרא לי "הבוס" ואמר שהלקוח ה"כבד" של המשרד מבקש להיעזר בי לטובת פרויקט חדשני כלשהו – כי הוא מאוד התרשם ממני וגם משום שאני שולטת בשפה נוספת (שולטת... נו, מפטפטת קצת) וזה יועיל להצלחת המטרות שסומנו. כמובן שהוחמאתי וישר יריתי "בטח".
מכאן אתנהל בזהירות מה למרות השנים שחלפו. ה"לקוח" המדובר הוא צאצא של שושלת "עשירים ישנים" בישראל, שעסקים רבים רשומים על שמם. נקרא לו ר'. הוא היה אז בסביבות גיל 40 ונראה לי מה-זה מבוגר, נשוי ואב לילדים, רציני להחריד, שמנמן, ג'ינג'י ובעל נטייה להזעה מוגברת. בקיצור, לא מדובר בתאומו האבוד של ג'ורג' קלוני.
עבדתי בפרויקט במרץ רב, עולם חדש של ביזנס נגלה לי ונהניתי מאד. הקשר שלי עם האיש היה ענייני ומנומס. במבט לאחור אני מבינה שכמות המחמאות שהרעיף עלי היתה מוגזמת ובדרך כלל נאמרה סביב הצורה שלי ומה אני לובשת. אבל מה הבנתי מהחיים שלי בגיל ההוא?
גרתי עדיין בבית ההורים, ובשבת הוא התקשר ושאל אם אני יכולה לקפוץ לבניין ה"פרויקט" כי הוא חייב לעבור איתי על ניירת. כמובן שהסכמתי, אימא שלי תהתה ובשעה שכבר הייתי ליד הדלת העירה: "תגידי זה לא יכול לחכות למחר... נורא משונה". "מה אני אסרב לו?" השבתי. זה היה כאמור בשבת בצהריים הבניין היה שומם הוא הנחה אותי להגיע ליחידת דיור לדוגמה, שהיתה מרוהטת ומאובזרת. ידעתי על קיומה אבל מעולם לא ביקרתי בה. נכנסתי עם "הניירות" (נעבעך שכמותי) והוא הציע שנעבור לחדר השינה כי נורא "נוח" לפרוס שם את הניירת. הסכמתי. ומכאן התחיל הסרט הרע.
בצד היתה מוצבת מראת אורך ששיקפה לי את הבאות: בעודי ממיינת, ראיתי במראה את האיש מוריד את חולצתו. הוא היה מרוגש ואודם עז שטף את פניו הייתי עם הגב אליו ופתאום בלי שהייתי מוכנה האיש קפץ עלי, ליחח את צווארי והשליך אותי על המיטה. עכשיו נשמו רגע, כי תגובתי ממש לא מומלצת. וגם קחו בחשבון שאת כל המחזה הדוחה הזה ראיתי כמו בסלואו מושן, במראה. חטפתי התקף צחוק מטורף. הוא היה בהלם ניסה להכניע אותי - ואני התפרקתי בצרחות של צחוק.
אין לי הסבר פסיכולוגי לזה אבל בהחלט היה מדובר בצחוק שנבע מהחיזיון הדוחה שנגלה לי ובעיקר מההפתעה. קילפתי אותו ממני ואמרתי לו בתמימות מביכה "תגיד אתה מפגר? אני אספר לאשתך". אספתי את ה"ניירות", גיליתי גם קרע בחולצתי (מעצבן) ועפתי משם. לא אמרתי לאמא כלום רק סיפרתי לחברה תוך כדי ששתינו גועות בצחוק.
חוק משנה תודעה
למחרת הגעתי לעבודה כאילו שום דבר. גם לא סיפרתי לאיש. לאחר שבוע קרא לי המנכ"ל איש נעים ועדין ובבושת פנים אמר לי "עירית את נהדרת אבל אנחנו מצמצמים כוח אדם ואת הכי צעירה כאן אז אני נאלץ לפטרך". נעלבתי. סיפרתי לו מה קרה הוא הביט בי בעיני קוקר ספניאל ולחש "את לא הראשונה".
פרייארית אף פעם לא הייתי. התקשרתי לשותף של התוקף שטחתי בפניו את המקרה, הוא ביקש להיפגש איתי במסעדה. באתי. הוא הביט בי בעצב שלף פנקס צ'קים רשם סכום מרשים לאותם ימים ואמר לי: "יחטפו אותך בכול מקום אני גם אעזור לך למצוא עבודה, קחי בנתיים סכום שיאפשר לך לנוח קצת וחפשי עבודה בזמנך. ואנא שיישאר בינינו. אני מצטער".
הבדיחה העגומה היא, שמה שהכי הפריע לי בסיפור הזה - הוא שפיטרו אותי. והכי שמחתי שלא ויתרתי ואף תוגמלתי. חשבתי לעצמי שאני מה-זה "תותחית", כי לא היה אז חוק שחסם טורפים מסוג זה.
לימים, שנים אחרי, בעודי פוסעת בנחת ברחוב תל-אביבי שמתי לב שמכונית ספורט אדומה של יצרן על נוסעת אחרי באיטיות, עצרתי, הוא פתח את הדלת של המושב לידו. הוא לא זיהה אותי בתחילה האידיוט הזה, הבאתי אגרוף על גג המכונית (נדמה לי שהשארתי גומה) ואמרתי לו: "זוכר אותי? היה לך מזל נאלח שכמוך, היום היית מסתובב בבתי משפט ושמך היה נמרח בכול מקום". הוא האיץ ונמלט כשהדלת עוד התנודדה פתוחה. האמת? זה היה תענוג.
חברתי נ' שהיא אישיות משפטית. אמרה לי פעם "הכי חשוב לספר מיד, לא חשוב למי אחות, חברה וכו'". למשטרה זה כבר השיקול הבא.
לא מזמן איזה גבר אמר לי "אז מה, אני כבר לא יכול לומר לפקידה בבנק 'את סקסית?'", הצעתי לו :"עדיף שתגיד 'את מקלידה בחן רב' ותחסוך לעצמך צרות".
לפני כמה שנים קיבלתי ספר בישול מקסים מקרובת משפחה החיה בלונדון. היא גילתה לי את השף יותם אוטולונגי ושותפו סמי תממי. בביקור בלונדון גם הלכנו למסעדה שלהם והיה טעים ביותר. יותם בדיוק נכנס למסעדה וכמובן שלכדתי אותו לכמה שאלות (עיתונאי לא מפסיק להיות סקרן בחופשות). לאחר זמן מה ספריו תורגמו לעברית. אז אם בא לכם היסח דעת מרהיב גשו ל – V.O.D של הוט – ערוץ 8 ועופו למחוזות אחרים בשעה שתצפו בסדרה "סעודה ים תיכונית".
שילוב מקסים של נופים באגן הים התיכון (כל פרק שראיתי רציתי מיד לנסוע לאותו מקום - כולל אפילו ירושלים) וגילויים של אוצרות קולינריים מקומיים; מרוקו, מיורקה, תוניס, כרתים, ירושלים ועוד. הבונוס, הוא גם מבשל ומלמד בחן כיצד להכין מנות מגרות ופשוטות. לא אגזים אם אומר שזאת תכנית הבישול/טיולים הטובה ביותר שראיתי בחיי, והו-הו כמה ראיתי.
