זה היה בערב יום ה' מפוצץ מונדיאל. שוטטתי במרחב הערוצים ועצרתי בערוץ 10 בדיוק כששודרה הסדרה "מעושרות 3". למי שאינו יודע, מדובר בסדרת ריאליטי על קבוצת נשים בקשת גילאים רחבה, המוגדרות כעשירות-על, ועוקבת אחר אורחות חייהן, אם אפשר לקרוא לזה חיים.
כאן אני צריכה להבהיר משהו, אינני מתיימרת להעיד על עצמי שאני צופה רק בסדרות איכות בריטיות, מידי פעם אני פונה לכל מיני הסחות דעת מהסוג הזה, ותרשו לי אף להיתלות בצמרת גבוהה במיוחד ולצטט את נעמי שמר ז"ל שגילתה פעם בראיון שהיא צופה באדיקות בטלנובלות נחותות והסבירה זאת בכך שזה נפלא כי שוכחים מהכול. אני כמובן מסכימה.
בשעה שצפיתי התקשרה א' ושאלה למה אני נשמעת עצובה והשבתי שאני צופה בתכנית, "נו אז מה?" ניסתה להבין והדימוי הראשון שעלה לי אלו אותם קרקסי "פריק שואו" לפני מאתיים שנה, בהם היו משליכים גמדים מעוותי גוף אחד בשני להנאת הקהל.
ניצול קטינות זה דבר מחפיר, ניצול נשים מבוגרות בעלות בוחן מציאות לקוי זה גם חטא
מופיעה לה גברת המתהדרת בתואר אצולה פון-משהו במבטא טברייני קשוח ואומרת "אף אחד לא מאמין לי שאני בת 62 " (מאמינים מאמינים) ומצז'בטת על חייה: "התחתנתי 8 פעמים" ואחרי שנייה "התגרשתי פעם אחת". לכו תצאו מהפלונטר הזה.
היא מביטה בעלם חביב שגילו אינו מתרחק מ- 30, וחברתה, עוד אשת הגות, מבחינה בעיניה הלחות ומציעה לה "תתלבשי עליו". זו משיבה בקול צרוד (עלאק סקסי) "לא. הוא מבוגר מדי". אכן פאר הפמיניזם להשתמש בטרמינולוגיה זכרית מהזן מעלה הגירה. הו שורפת חזיות שכמותך (מ CUP DD ומעלה כמובן).
או-אז מגיחה עוד אישיות העונה לשם בריג'יט, שנראתה בעיניי כמו יצירה סוריאליסטית עשויה מפימו היישר ממפעלות "מומחים" העונים להגדרה דוקטור, ומונה את כל ניסויי האדם הפלסטיים שנעשו בה ולא שוכחת לגעור בעוד דמות צעירה שכדאי לה להתחיל עם שכאלה. אני חוסכת מכם את הנימוק שלה.
הלוקיישנים של הסדרה נעים בין מגדלי U או G או איך שקוראים לזוועות הבטון חוסמות האוויר הללו, לכיכר הכי מכוערת בתל-אביב, כיכר המדינה, שם עושים שופינג..."כמה עולה התיק? אה 20.000 שקל, יש גם בסגול?" פעתה בריג'יט.
ויש אחת צעירה יותר, שנראה כי חצבו הר של חרסינה כדי לקשט את שיניה הבוהקות והיא מראה להן טבעת שנקנתה "לכבוד הגירושין" (איזה סבבההה) שעלותה בדיוק כמו דירה שהיא מכרה באותו יום 1.200.000 שקל. לי זה נראה יותר כמו טבעת חביבה של מיכל נגרין.
וכמובן גיי המחמד, מעצב השיער של כל "הבנות" שנראה כמו פאר הפרקטיקה הדרמטולוגית בעודו עומד כמו הרצל והוגה בגזוזטרה וברגש, פוצח בטקסט הבא: "אני הילד שנולד בקרית שלום, שומע את הנחירות של אהוד ברק" אכן הישג לקהילה.
היוצרת הדוקומנטרית המחוננת אורנה בן-דור חתומה על המניפסט הזה. אין לי ספק שהיא אישה חזקה ובוודאי דוגלת בפמיניזם לכן כואב לי שהיא ניצלה קבוצת נשים לא-מאושרות כדי ליצור סדרה סטלבטנית במקרה הטוב.
שיהיה ברור, כסף זה דבר מאוד מקל חיים וכמה שיותר. גם תיקון קמט שנחרץ מומלץ אם זה עושה טוב - אבל תקווה מגוחכת ואינסופית במרדף אחרי נעורי נצח (ומותגים במחירים מטורללים) זה ביזנס עצוב, וכשזה מתועד בצורה כזאת ולעיני כל, עצוב אף יותר.
פעם, לפני שנים, ראיינתי איש מאוד עשיר במושגים אמריקאים. בתום הראיון שאלתיו האם יש עוד משהו שהיה רוצה? הוא החליק על לחיי עם גב ידו ואמר: "את הנעורים - אבל בלי הטיפשות".
מריץ' ביץ' ועד גרינוויץ': אם בא לכם קפיצה קטנה לחו"ל - ושאני אומרת חו"ל אני מתכוונת לפריז, תפנקו את עצמכם בביקור בבית הקפה (מעדנייה, פטסירי קונדיטוריה...) בשם GREENWICH ותמצאו שם את פאר יצירותיו של השף קונדיטור אבנר אנגל.
אכלתי שם חצי כריך מדוגם (הלחמנייה נאפתה במקום) קפה מופלא שלידו הונחה עוגיית חמאה שהתנדפה בפי כמו ענן מתוק. מקסים. רחוב חשמונאים 95 תל-אביב (תגידו שברנר שלחה...).
