לכל אחד יש יום, תאריך נקוב שהאושר הציף את חייו. לכולנו יש גם את היום הארור הזה, התאריך הלועזי, העברי ואפילו השעה - שהחושך כיסה אותו והוא ידע ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. יצא כך שאצלי תאריך תחילתה של האהבה הגדולה בחיי והיום של הריק האפל - קרו באותו יום - הארבעה ביוני.
תחילתה של חברות מופלאה
זה היה בליל יוני נעים ומבטיח, הוא הקיש בדלתי. היו אלה ימי טרום הסמסים, צ'טים, גוגל - שלא לאמר פייסבוק. כך שהמושג בליינד-דייט שיקף את הסיטואציה. לבשתי שמלה "הורסת", מבט ביקורתי במראה הודיע לי "איי את נראית מתאמצת, מיד להעיף את הדבר הזה" וחזרתי לג'ינס והטי-שירט. התרגשתי.
פערתי את הדלת והוא עמד שם בג'ינס וטי-שירט ובקבוק יין שגילה כבר אז שהאיש יודע להשקיע. הוא הביט בי, הדלת עדיין פתוחה וצחק צחוק מתגלגל, ואני אמרתי "סליחה, משהו בי מצחיק אותך?" לא יודע, השיב, אולי תוכלי לעזור לי בעניין זה, כי גם את עומדת כך מולי יפה וצוחקת.
חודש לאחר-מכן אמרתי לו ביידיש "כן בטח". הוא הזמין אותי למסעדה יהודית ומעל כבד קצוץ ורגל קרושה הוא הציע לי חיים טובים ביחד וביידיש (שינן את זה, או או כמה). נישאנו באוקטובר כך יצא. ואני שתמיד יש לי - כמו שאימא שלי היתה אומרת "רעיונות אחרים" - החלטתי שאנחנו לא נחוג את ימי הנישואין בתאריך החתונה כי חתונה זו הפקה כך הסברתי לו. היום הקדוש לטעמי זה הרגע שגבר זר עומד במפתן דלתך ואת מביטה לו בכחול של העיניים ויודעת, זה האיש שלך. וכך עשינו, בכל 4 ביוני, היינו בוחרים לנו משהו לעשות וחוגגים את הרגע הקסום ההוא.
הוא היה הבן הכי מסור, אבא נדיר ובעל אוהב. פעם שאל אותי חבר במי את מקנאה? "בי, בי שלפני לכתו" עניתי.
שיהיה ברור, חשבנו על המון דברים באופן שונה, היו לנו אמונות אחרות וויכוחים סופר מושקעים (גם בטונים) אבל תמיד זה היה מעניין והפינאלה לרוב הגיע בצרחות של צחוק על השטיח כי היה לו הומור מקורי, אינטליגנציה, סקרנות גבוהה ורגישות חודרת.
הכתיבה עליו לא פשוטה לי ונזכרתי שבאחד הימים הוא שאל/ביקש "תגידי למה את לא כותבת לי אף פעם? את אלופה בלכתוב לאחרים רק לבעלך כלום, משהו, איזה מכתב אהבה, אסתפק פעם בשנה".
אני פערתי עיניים "לא כותבת לך? איך אתה אומר דבר כזה? כל שבוע אני כותבת...הנה על הדלפק. והוא לקח את הפתק שחיכה לו ובקול דרמטי כמו שחקן שייקספירי הקריא את הכתוב: 1 ק"ג עגבניות (תעשה מאמץ הפעם שחלק לא יהיו רקובות), 1 ק"ג מלפפונים (תשאיר את אלה עם השערות לאחרים) וכו'. צחקנו.
אמרתי לו, "אתה יודע זאבקי, כשהכל בסדר לא צריך מכתבי אהבה, רשימת מכולת מקפלת בתוכה את העיקר. את החיים, החיים שלנו. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי אולי טעיתי - ולו רק בגלל שהוא ביקש.
היו לו מחוות נוגעות ללב. כל אוקטובר שהינו בניו-יורק יש לו שם משפחה והיי, ניו-יורק מה רע? מאחר והופעות מושקעות היו תמיד חשובות לי יותר מעוד שמאטע, ימים לפני נסיעתנו הוא היה יושב כמו ה"מתמיד" על אתר 'מאסטר טיקט' ומחפש. באותה שנה, נדמה לי שזה היה ב 2004 אמרתי;
- תקשיב אם אתה מוצא לי הופעה של בט מידלר, נשבעת שאני מנשקת לך את הרגליים.
- וואלה, מבטיחה?
- כן.
השבתי ללא היסוס.
וכך ימים ולילות חרש את המחשב, עקב אחרי בט והיא כלום - הגברת בנבצרות. או-אז באשמורת ראשונה של יום חול סתמי, כשכבר נרדמתי סוף כל סוף. האיש שתמיד אמר לכולם "ששש... אני שומר לה על השינה", העיר אותי במרץ משונה:
- קומי
- לך מכאן
- קומי ונשקי לי את הרגליים
- בחלום מותק, תן לישון
- קומי!!!
בזווית העין ראיתי פיסת נייר. התיישבתי ושאלתי "מה זה?"...
"מותק שלי יש לך שני כרטיסים להופעה של בט מידלר בפילדלפיה. שולם והודפס. הנה לך. ועכשיו את יודעת מה את צריכה לעשות". עשיתי, בטח עשיתי, והרבה יותר.
זה היה בשבועות, חגגנו, כל המשפחה אצלנו, היו הרבה בשורות טובות באותה שנה. ליאת ודדי עמדו להינשא, גם יעל ושי (אחייניותי האהובות) וחשוב לא פחות, בר קיבל 95 במתמטיקה (סיבה טובה לאקסטזה). אחרי שכולם הלכו ובעודי טופחת על הכריות להחזיר אותן למצב צבירה ייצוגי, הוא אמר לי "את יודעת ברנקסי? הכול טוב, הכול מסתדר כמו שרצינו" - ואני השבתי "למה אתה מסכם?" והלכתי לישון.
בבוקר החג איחרתי לקום. הבית היה קפוא (מהמזגן) קראתי לו והוא לא השיב. רצתי בחשש מוזר לחדר העבודה ומצאתי את האיש היפה שלי מוטל מת וקר, והוא רק בן 47 שנים. קברנו אותו לאחר יומיים (חג) בתאריך ה- 4 ביוני - יום איחודנו המתוק.
ואיזה מזל שיש אותך בר, ביקסנשפן שכמותך, הרוח של אבא לעולמים. הוא היה אבא נדיר, בן מסור ובעל אוהב. הוא היה.
כאילו טיפ, ואולי בעצם כן...
סיגל קבעה "את באה לסטונס!". "את יודעת," לחשתי לה, "זה נופל על ה-4 ביוני". בתגובה היא פסקה "אז דווקא צריך ללכת". וזה ריגש אותי. כי כך הוא היה אומר. "בטח תלכי, תשירי תרקדי, הכול הולך". אז הלכתי ואפילו בשמחה.
