ילדה ילדה ילדה
מעט מאוד נשים חרדיות מעזות לומר בשקט את מה שאסתי שושן וציפי הורביץ אומרות בקול רם: שלא מתאים להן להיות אמהות בגיל כל כך צעיר, ושהן לא רוצות ללדת הרבה ילדים. וכן הן אומרות, הן מייצגות הרבה מאוד נשים שמושתקות על ידי הפחד, הדיכאון וחוסר היכולת להילחם בסביבה.
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
רק כשילדה את ילדה הרביעי, הבינה אסתי שושן (36) מפתח תקווה כי היא מבקשת לעצור. היא הייתה בת 26 בלבד וכבר אם לארבעה ילדים, אישה חרדית שקיימה את ייעודה בחיים ובנתה בית לתפארת. "ואז זה הכה בי בבת אחת", היא אומרת. "פתאום הבנתי שזה שאני אישה לא אומר שאני צריכה להביא ילד לעולם מדי שנה, ואחריו עוד ילד ועוד ילד". אצל ציפי הורביץ (28) מבני ברק חלחלה ההבנה הזו כבר כשילדה את בתה הבכורה. היום היא אם לשניים והשלישית בדרך, אלא שאז, כאשר ילדה לראשונה, בהיותה בת עשרים, איש לא הכין אותה לעול המצפה לה. "הייתי ילדה שמגדלת ילדה, כי ככה מקובל בחברה שלנו. מצפים מאיתנו שנתחתן ונלד ילדים, ואני העזתי לחשוב ולעשות אחרת ונתפסתי כבוגדת בערכים. היום אני יודעת שיש עוד נשים רבות שמרגישות וחושבות כמוני, אבל רובן חיות בהדחקה, ואלו שכבר מודות בפני עצמן, לעולם לא יעזו לצאת ולומר זאת בפומבי". אסתי שושן וציפי הורביץ בחרו ללכת נגד הזרם, ילדו מתוך תכנון ומחשבה, והיום הן מוכנות להתייצב באומץ לב נדיר מול עולם הערכים שעליו גדלו. "אנחנו עושות את זה בשביל נשים אחרות בחברה החרדית. רובן הגדול לא יודה בכך, אבל חשוב לנו שהן יידעו שאפשר גם אחרת", אומרת אסתי שושן, ש"עקרה", סרט הגמר שעשתה במסגרת המסלול לבימוי קולנועי בבית הספר "חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה, עוסק בדיוק בנושא זה.אמא בגיל 5
אסתי שושן נולדה וגדלה בשכונה חרדית באחת הערים בצפון הארץ. "גדלתי בקריה חרדית, עמוסה בבניינים רבי קומות שבהם המון משפחות עם המון ילדים. כולן אצלנו היו אימהות ולדניות, וכמוהן גם אמא שלי, שילדה 12 ילדים. אני זוכרת שמכרה של המשפחה, אישה צעירה בת 25, ילדה את ילדה החמישי ונכנסה לדיכאון. שם ניטע הזרע הראשון למה שאבין בעתיד. אז עדיין לא ידעתי לתרגם את זה לשאלה למה אישה צעירה צריכה בשלב כל כך מוקדם בחייה להביא חמישה ילדים לעולם, אבל איכשהו חיברתי את הדיכאון שלה ללידות של ילדיה. כשבגרתי, התחברו לי כל חלקי הפאזל".
באיזה בית גדלת?
"ממש כמו שהסרט נפתח והגיבורה אומרת 'את ילדי הראשון ילדתי בגיל חמש', כך הייתי גם אני - ילדה בת חמש שכבר יש לה עוד שלושה אחים קטנים. אמא תמיד הייתה לפני לידה או אחרי לידה ותמיד הייתה עייפה, ועליי, כבת הבכורה, הטילו המון אחריות. מגיל צעיר ידעתי לעשות הכל, לכבס, לקפל, לנקות, עשיתי בייביסיטר, יצאתי עם האחים הקטנים החוצה, עשיתי להם קייטנות".
"אז זה נראה לי מובן מאליו, כי כל המשפחות מסביב היו כאלה. דווקא משפחות קטנות נתפסו בעיניי כחריגות. אבל היום, כשאני רואה בבני ברק ילדות קטנות הולכות עם עגלה שהיא בערך בגובה שלהן, צועדות עם האחים הקטנים, אחד מכל צד, נצבט לי הלב. זה מזכיר לי את עצמי, ואני שואלת לאן הן ייקחו את החוויה הזו, מה זה עושה להן, ומה יקרה איתן בגיל עשרים, כשיידרשו להיות אימהות בעצמן ויבינו שלא היתה להן ילדות. כואב לי שלא חוויתי ילדות משוחררת, שמעולם לא הרגשתי מה זה להיות ילדה בלי אחריות ובלי מטלות. למזלי, כשהייתי בכיתה ח' אמי החליטה לשלוח אותי לפנימייה, אז לפחות את שנות התיכון העברתי בשקט". כשבגרה, נישאה בשידוך לבחור ישיבה, אף הוא בן למשפחה ברוכת ילדים, והם עברו להתגורר בפתח תקווה. שנה לאחר נישואיה, בגיל עשרים, כבר מצאה עצמה חובקת את בנה הבכור (היום בן 15.5) ולאחריו נולדו שלושה ילדים (13.5 11.5 ו־9.5)". "בחברה שלנו זה מובן מאליו שכבר בלילה הראשון בני הזוג צריכים לקיים יחסי אישות, וכולם ממתינים בקוצר רוח לבשורה שהאישה הרתה", היא אומרת. "ובאמת, שנה לאחר שנישאנו כבר היה לי ילד". מתי נולד הילד השני?"עשיתי הפסקה קצרה. הבנתי שקשה לי, אבל אז עדיין לא הפנמתי עד כמה. לא העזתי להודות בפני עצמי".
ובכל זאת עשית הפסקה?"כן. שוחחתי עם בעלי ופנינו יחד לרב כדי לקבל ממנו היתר להשתמש בגלולה. למעשה, שיחות מסוג זה נעשות מעל ראשה של האישה, היא עצמה לא נוכחת, כך שבעלי הסביר לרב שאני עייפה ושאני מבקשת לנוח. כשהרב השתכנע, קיבלתי היתר לקחת גלולות במשך חצי שנה".
זה מקובל בחברה שלך?"לא לפני הילד הראשון. מסבירים לך שגלולות יכולות לפגוע בסיכוי לפריון ועלולות לגרום לפגיעה בעובר, אבל אחרי שניים־שלושה ילדים יש נשים שמבקשות זאת, ואז צריכה להיות סיבה משכנעת כדי שהרב יאשר - בעיה פיזית או מצב נפשי שמצריך הפסקה".
את מכירה עוד נשים שעשו זאת?"רוב הנשים לא ירשו לעצמן אפילו לחשוב על כך, אבל לא פעם את שומעת על אישה שמתקשה להניק ובכל זאת מתעקשת להמשיך, מתוך תפיסה שההנקה תמנע ממנה להיכנס להיריון. לא פעם אני גם שומעת גברים שאומרים 'הייתי רוצה לעצור ולהפסיק להביא ילדים, אבל היא לא רוצה'. הנשים בחברה החרדית חונכו על כך שכל הייעוד שלהן זה להיות אימהות, והן משכנעות את עצמן שהכל בסדר. וכשהחברה מסביב מאדירה את האם והאישה העמלנית, את בעצמך מאמינה שאין לך מימוש אחר".
ומה קרה לך? מתי הבנת שאפשר גם אחרת?"זה היה תהליך. ההבנה העמוקה נולדה רק אחרי הילד הרביעי. תביני, הגעתי לילד הראשון מוכנה ובשלה לכאורה. כבת בכורה הרי ידעתי לעשות הכל ולא פחדתי. אחר כך נולדו עוד שלושה ילדים, השנים עברו, ופתאום, בגיל 26, זה קרה לי. יצאתי החוצה עם ארבעת הילדים, התינוק שכב בעגלה ומשני צדדיי היו עוד שלושה קטנטנים, כל אחד מהם משך לצד שלו, זה רץ לכאן וזה רץ לשם, ובבת אחת הרגשתי שאני מאבדת שליטה".
מה עבר לך בראש?"הכה בי שאני בחורה צעירה ושבכלל עוד לא מימשתי את עצמי. הבנתי שלא הספקתי ללמוד, לא הספקתי לטייל, לא הספקתי לחוות זוגיות כי מהר מאוד היה לנו ילד, לא הספקתי לעשות דברים שבחורה חילונית בגילי אמורה לעשות".
איך ידעת על כך?"אילוצי הפרנסה חשפו אותי לעולם שבחוץ. הבנתי שכאישה חרדית, שהיא גם אם לילדים רבים, גם מפרנסת את המשפחה וגם רוצה לפתח קריירה של ממש, אני צריכה להיות בעלת יכולות על. האילוצים האלה עוררו אותי לחשוב מחדש על הכל, וברגע שנחשפתי לחיים אחרים, לצורות קיום שונות, התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות וגם היה לי האומץ להודות ביני לבין עצמי שזה לא מה שאני רוצה".
מה אמר בעלך?"בעלי גדל במשפחה של שמונה ילדים. כשהתחתנו הוא אמר שהוא רוצה עשרה ילדים, ואני עניתי לו 'ברור שיהיו לנו עשרה'. היום שנינו מבינים שקשה לנו וגם הוא אומר שמספיק. הוא שותף מלא שלי".
אז לא יהיו עשרה ילדים?
"אני את שלי עשיתי. חשוב לי שכל אחד מילדיי יקבל את המקום שלו, ושגם לי יהיה את המקום שלי".
השם ירחם על הרחם
היא הבעלים של משרד הפרסום המצליח "אסתי שושן". עוסקת במיתוג של חברות, שיווק ובניית אתרים, ובמהלך השנים פרסמה את דעותיה בנושאים שונים, כמו מעמד האישה, שירות בצבא והמפלגות החרדיות. לפני הבחירות האחרונות אף קראה לנשים חרדיות שלא לבחור במפלגות שאינן משלבות נשים בשורותיהן. את לימודי הקולנוע החלה לפני שנה, "כשפתאום התפנה לי גם זמן לעצמי". בסרט הגמר בחרה לגעת בנושא הנפיץ של ילודה בחברה החרדית, ולאחרונה התבשרה כי זכתה בליווי של קרן סנונית של הרשות השנייה, המעודדת יוצרי קולנוע וטלוויזיה צעירים.
"חשבתי על חוויות מעולם המושגים שלי, וזה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. הלכתי יום אחד בבני ברק, וכשראיתי את הילדות הקטנות צועדות עם העגלה ואחיהן נגררים אחריהן, חשבתי עליהן ועל האמא המותשת שמחכה בבית, ונשבר לי הלב. אמרתי לעצמי: 'על זה אעשה את הסרט שלי'".
"אחר כך, כשערכתי את התחקיר לקראת כתיבת התסריט, נחשפתי למחקר שנעשה בבית החולים "הדסה עין כרם", ומצאתי שנשים שיולדות ארבעה ילדים ומעלה חשופות לסיכון לחלות במחלות קשות וביניהן סרטן. בתחקיר מצאתי גם שתוחלת החיים של אישה שיולדת מספר רב של ילדים נמוכה משמעותית מזו שלא יולדת כל כך הרבה ילדים. זה הכה בי. הרי ביהדות אומרים 'ושמרתם את נפשותיכם', ומה שקורה לנשים זה בדיוק ההפך".
"אני חייבת לנפץ מיתוס נודע. אישה אינה מחויבת במצוות פרו ורבו. זו מצווה החלה על הגבר, לא עליה. ההלכה קובעת שגבר חייב להביא לעולם לפחות בן ובת. הדרישה מן האישה היא לא דרישה הלכתית. זו דרישה של החברה סביבה".
הסרט "עקרה" (שטרם שודר) מספר על זוג צעיר שזה עתה נישא. האישה, שעדיין אינה בשלה להיות אם, מנסה להערים על בעלה כדי לא להיכנס להריון, ואת רגשותיה היא חולקת עם יומנה, אותו היא כותבת במחשב הנייד שלה. הסרט נפתח במילים: "את ילדי הראשון ילדתי בגיל חמש. עד אז אפשר לומר שהייתי צעירה הוללת".
מה יקרה אחרי שהסרט ישודר? את מבינה שתקימי עלייך את כל המגזר החרדי?
"כבר היום יש אנשים ששמעו על הסרט וכועסים עליי. יש כאלה שמסתכלים עליי ברחמנות ואומרים שבטח יש לי בעיות נפשיות, או שאני ממורמרת ומתוסכלת, וקיבלתי גם הרבה הודעות בפייסבוק. אנשים כתבו לי 'תתביישי לך' או 'איך את מעזה'. אבל היו גם תגובות טובות. היו נשים שהתקשרו או כתבו לי אנונימית וביקשו שאמשיך לדבר על הנושא, והיו כאלה שאמרו שאף אחד אחר לא מדבר והן מפחדות. פנו אליי גם גברים. למשל, אב לשישה ילדים אמר לי שאשתו לא מוכנה לקחת אמצעי מניעה בעוד הוא עצמו לא רוצה יותר ילדים. הוא הודה לי על כך שהצפתי את הנושא. כל התגובות האלה מחזקות אותי. וגם אם זה קשה, מישהו צריך לומר את הדברים. בעיניי, זה סוג של שליחות".
לא מדברים על הגלולה
ציפי הורביץ מבני ברק העדיפה להתבטא בכתב. לפני שנה היא פרסמה מאמר תחת הכותרת "אמא חרדית", שעורר תגובות רבות ברחוב החרדי. היא כתבה שם, בין היתר: "יש משהו ברצון המהיר והמיידי ללדת; ברצון לרצות את אמא, את החמות ואת השכונה הבוהה בבטנך". תמיד עטפו לי את מצוות הילודה בעטיפה נוצצת ורדרדה. סיפרו לי שילדים זה שמחה, ושאני כלי המחזיק שפע וברכה. אך אף אחד לא בדק האם אני מוכנה לקראת אותו השפע או בשלה מספיק לדאוג לתינוק".
"לא. שמרתי על כך בסוד מפני הסביבה".
ארבע שנים אחר כך, כשהייתה בת 25, החליטה ללדת עוד ילד. "רק אז הייתי מוכנה", היא אומרת. "בינתיים, כל הגיסות שלי, בנות גילי, כבר היו אימהות לכמה וכמה ילדים, כי כל אחת מהן יולדת מדי שנה. אני זוכרת שבאחד המפגשים המשפחתיים ישבתי ליד קרובת משפחה בת 21, שהחזיקה בידיה ילדה בת שנה וחודשיים ותינוק בן חודש. ראיתי עליה שהיא עצובה מאוד, כבויה ממש. היא אמרה שקשה לה, שהיא עייפה מאוד, והודתה שההנקה קשה במיוחד. כשהצעתי לה שתפסיק להניק, היא אמרה: 'אבל אז אכנס שוב להריון'. אמרתי לה שיש כדורים בעולם, והיא הסתכלה עליי בתדהמה כי אצלנו אסור אפילו להעז ולומר את זה".
"קיבלתי הרבה תגובות נזעמות. אצלנו, אם מישהו מעז להגיד משהו חריג, קודם כל מבטלים אותו, אומרים שהוא ממורמר. אמרו לי: 'תתביישי, יש נשים שמחכות שנים לילד, ואת, שיכולה ללדת, ממש כפוית טובה'. היו נשים שכעסו איך אני מעזה לדבר בשמן, והיו כאלה שטענו שאם השם נותן לך אוצר, מי את שתחליטי שלא להביא ילד. דווקא במקום שבו הייתי אמורה לקבל חיבוק קיבלתי קיתונות של רותחין".
אז מנין היה לך האומץ?
"לא הרגשתי שאני אמיצה, זה פשוט פרץ מתוכי. רציתי לדבר על האימהות המוקדמת, לומר שהיא נוראה גם לאמא וגם לילד. הרי בתוך עמי אני יושבת. לא פעם אני רואה את העצב על פניהן של הנשים סביבי, אבל זה טאבו, אסור לדבר על כך. לכן כתבתי, כי היה בי צורך עז להאיר את הנושא".
