בגיל שנתיים אובחן אלעד, בנה הצעיר של דפנה סרוסי (46), כאוטיסט ומרגע זה החל המרוץ של הוריו אחר טיפולים שייטיבו את מצבו. כשהיה בן ארבע וחצי ולמד בגן מיוחד, דיברו הוריו עם קלינאית התקשורת של הגן שסיפרה להם על מוצר חדש בשם אייפד.
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
"נאמר לנו שזה כלי מדהים שמחולל נסים ונפלאות ובארה“ב כבר משתמשים בו במסגרות רבות שמטפלות בילדים אוטיסטים", משחזרת סרוסי, נשואה ואם לשניים (בנה הבכור בן 14 וחצי). "למחרת קנינו אייפד והתחלנו לעבוד עם שתי אפליקציות שעליהן קיבלנו המלצות. ראינו שהוא אוהב את המכשיר, נהנה מהתכנים, שומע אותם שוב ושוב, וגם מחקה את המכשיר. למשל, כשלחץ על תמונה שאמרה 'ארוחת בוקר', הוא חזר על זה כמה פעמים".
"אלעד שיפר את יכולת ההבעה שלו, הוא פשוט הכפיל את קצב הלימוד כיוון שהאייפד הוא מגביר המוטיבציה מספר אחד בעבורו. פתאום אפשר היה ללמד אותו דברים על העולם סביבו - חשבון, קריאה, דברים שכל ילד בגילו אמור לדעת. רמת התסכול שלו פחתה וגם התסכול שלנו כשגילינו דברים חדשים על היכולות, על הרצונות ועל העולם של הילד האהוב שלנו".
היום אלעד בן שבע. לפני שנה השיקה דפנה, מעצבת גרפית במקצועה, את אפליקציית "תיבת כישורי חיים" (באנגלית: MY LIFE SKILLS BOX), בעקבות ניסיון העבודה שלה איתו. את האפליקציה אפשר להוריד חינם ב־app store ואיתה מגיעים שלושה תכנים במתנה. על כל עולם תוכן נוסף צריך לשלם דולר אחד.
איך עלה הרעיון לאפליקציה?
"זה לא עלה מיד. התחלנו להכניס לאייפד של אלעד תכנים וחומרים שמותאמים לו אישית בעזרת מנתחת ההתנהגות שלו, אמירה אוחנה, שעובדת איתנו מאז שהיה בן שלוש. התכנים היו בסיסיים מאוד, דברים שקשורים להתנהגות יומיומית, כמו צחצוח שיניים, התלבשות בבוקר. אצל ילד אוטיסט כל פעולה כזו היא כאוס, הוא לא מסוגל לעשות פעולה כזו מההתחלה ועד הסוף.
"העשייה הייתה בלתי פוסקת. כל הורה של ילד עם צרכים מיוחדים נמצא במרוץ, הדחיפות לעשות דברים היא גדולה. את כל הזמן רוצה לעשות עוד ועוד רק כדי שיתקדם, ולכן הרעיון הזה, להכניס לאייפד את כל הצרכים והמידע שהוא צריך רק התעצם והלך. עבדנו בשיתוף פעולה עם צוות הגן והמטפלים, הם ראו את מה שאנחנו עושים והתלהבו מאוד".
"לטכנולוגיה של האייפד יש הרבה יתרונות: גירוי ויזואלי, גירוי שמיעתי, מגע של המסך שמיד מגיב. שילוב וגירוי החושים ידוע היום כמשהו שתורם מאוד ומעצים את הקליטה, ולילדים אוטיסטים יש הרבה פעמים קליטה ויזואלית חזקה ורגישות שמיעתית חדה. שמנו לב גם שאם אנחנו אומרים לו: 'תלבש את החולצה' זה לא יעבור חזק כפי שזה יעבוד כשהוא ישמע את אותה הוראה דרך האייפד".
איך עובדת האפליקציה?
"האפליקציה מחולקת לשלוש קטגוריות: פעולות יומיומיות (להתקלח, לאכול, לרכוב על אופניים, לבקר אצל הרופא), כישורים חברתיים וכישורי משחק. כל קטגוריה מחולקת למספר רמות כדי שההורה/מטפל יוכל לבחור את מה שנכון לילד שלו. אנחנו בעצם מציגים רצף תמונות שמפרק את הפעולה ה'גדולה' לפעולות קטנות. זו טכניקה טיפולית בשם ניתוח מטלה. האימון הזה מתחיל כפעולה טכנית, ממש לימוד, ולאט לאט יש הפנמה ואחר כך הכללה לדברים אחרים, כלומר, אם ילמדו את הילד להגיד משהו ספציפי, הציפייה היא שהוא יעשה הכללה בסיטואציות אחרות מתאימות. זה מה שקורה עם האפליקציה הזו".
תני דוגמה.
"כשהתחלנו, למשל, לשחק עם הבן שלי על סיטוציה שבה הבובה עייפה, בהתחלה הוא למד את זה בצורה טכנית מאוד, ולאט לאט כשהיינו הולכים לישון בערב הוא פתאום היה אומר 'שמיכה'. זה גרם לו לחקות את מה שהאפליקציה אומרת. הוא נתן לי נשיקה ואמר לי 'לילה טוב'".
אילו תגובות האפליקציה מעוררת?
"חיוביות ומרגשות, גם ממטפלים וגם מהורים. כתבה לנו אמא מארצות הברית שהילדה שלה שיחקה באפליקציה והיא פתאום אמרה 'בובה' והיא רצתה לשחק בבובה. החיסרון היחיד הוא שהאפליקציה מותאמת רק לאייפד, שעדיין נחשב צעצוע יקר במקומותינו.
"כיום יותר ויותר מסגרות חינוכיות מתחילות להכניס את האייפד, ויש עמותות שאפשר לשאול מהן את המכשיר. גם בבתי ספר לחינוך מיוחד משתמשים במכשירים האלה, ואני יודעת שיש ילד שקיבל עזרה ברכישת אייפד דרך הרשות המקומית. היום גם אפשר לרכוש את הדגם הקודם במחיר זול יותר.
"התוצאות יכולות להיות מדהימות, כמו אצלנו. היום כשאני רואה את הבן שלי מתלבש ומסתכל אם הפתק בצד האחורי או הקדמי, אני לא מאמינה שהוא עושה את זה לבד. אם היית שואלת אותי לפני שנתיים, הייתי אומרת לך, שאין סיכוי שזה יקרה".
להתחיל בקטנטן
לפני 13 שנה ילדה אלינור רון (39) את בנה הבכור איליי, ולא תיארה לעצמה שזה מה שיביא אותה לפתח מוצר להיט, שישנה לחלוטין את חיי משפחתה. רון ובעלה ישי, היום הורים לשלושה בנים (13, 9, 8), תושבי כפר סבא, הכירו באוניברסיטה, בלימודי פסיכולוגיה, וחלמו לעבוד יחד. לפני שהפכו להורים, עבדה רון כיועצת מכירות במכללה, וישי היה סמנכ"ל מכירות ארצי בחברת הצעצועים "הסברו ישראל".
"איליי נולד בסופו של היריון תקין, אבל במשקל 1.9 קילו בלבד", משחזרת רון. "חיפשנו בשוק מנשא לגודל שלו, והמנשא היחיד שהתאים לניו בורן היה גדול עליו בכמה מידות. הראש של איליי יצא והציץ מהחור של היד. ישי ואני לא חובבי עגלות, ושנינו רצינו להחזיק את איליי קרוב לגוף. היינו מתוסכלים מכך שאין מנשא בארץ שיכול לאפשר לנו את זה".
אז החלטתם לפתח בעצמכם?
"באחד הערבים ישבנו עם חברים שהגיעו לראות את הרכש החדש במשפחתנו, והם סיפרו בהתלהבות שחזרו מטיול בדרום אמריקה, ושם ראו את האימהות נושאות את התינוקות על גופן בעזרת יריעת בד. עוד באותו ערב הורדנו את הסדין מהמיטה שלנו וניסינו לאלתר מנשא. אבל הסדין היה מאה אחוז כותנה, והבד לא היה גמיש מספיק. למחרת לקחתי את איליי בסלקל לנחלת בנימין בתל אביב ורכשתי בד שיש בו לייקרה. לאחר כמה ניסיונות לא פשוטים הצלחנו להגיע לקשירה שבבסיסה איקס. הנחתי את איליי בתוכה ואבטחתי את הבד בקשר כפול לגופי. הילד היה מאושר ורגוע".
ואילו תגובות קיבלת כשהתהלכת ברחוב עם תינוק בתוך מנשא מאולתר?
"בפעם הראשונה חלק מהתגובות היו מדהימות וחלקן איומות. היו אנשים שאמרו לי 'הוא לא נושם בפנים, הדם לא זורם לו לרגליים, את חונקת אותו, זה פשוט נורא מה שאת עושה לילד שלך'. לא היה אדם שנשאר אדיש. ביום הזה הבנו שיש לנו ביד ביצת זהב. הדבר הכל כך פשוט הזה היה בשורה שרציתי להביא לאימהות".
מתי הבנת שאת רוצה להפוך את המנשא למוצר המוני?
"בגלל תגובות נלהבות של אימהות, שהיו מוכנות לשלם כל סכום שאבקש, החלטתי לקנות עוד בדים, גזרתי מהם עשרה מנשאים והגעתי לביתן של נשים שביקשו ללמוד איך להשתמש בקסם הזה. באחד המקרים זה היה ילד שעבר ניתוח לב והמנשא היה המקום היחיד שבו הוא היה רגוע".
מה עבר עליכם מרגע שהרעיון הבליח במוחך ועד שהמוצר הונח על המדפים?
"היו המון קשיים. לקח הרבה זמן להגיע לייצור של בד בהרכב נכון של כותנה ולייקרה, שמצד אחד יאפשר מתיחה כדי להכניס את התינוק בקלות, ומצד שני, לא יימתח מדי כדי שהתינוק יישאר צמוד לאורך זמן. חוץ מזה, היה לנו חשוב לשווק את המוצר עם הדרכה ויזואלית. יצרנו סרט הדרכה מפורט לשימוש".
הסבירי בקצרה: למה המוצר שלך הצליח?
"הסיבה להצלחת המוצר הייתה לדעתי גם החולשה שלו - הוא היה חדשני בארץ ובעולם והיה חשש שאנשים לא יקנו מוצר שהם לא מכירים. אבל הפשטות שלו והנוחות שהוא מביא להורה ולתינוק עשו את זה במהירות. תוך יומיים מרגע שהמוצר נכנס לחנויות היו לנו הזמנות חוזרות".
ומה בעתיד?
"אנחנו מפתחים היום ארגונית לרכב וערכת החתלה ועוד כמה מוצרים שאסור לי עדיין לחשוף, אבל כולם נולדו מתוך צרכים אישיים לחלוטין, בין אם שלנו, בגידול שלושת הילדים, ובין אם של חברים".
נלחמים בשיניים
לפני שלוש שנים נולד מעיין, בנם הבכור של גלית (32), אגרונומית, ואסף אמיתי (32), איש שיווק, מקיבוץ חצור. כשהאכילו את התינוק מבקבוק הבחינו כי מדי פעם מטפטף לו חלב מהשפתיים. כדי לנגב את החלב הזולג במורד הלחי, עצרו בכל פעם את ההאכלה, שלפו את הבקבוק מפי התינוק, ניקו בעזרת חיתול והמשיכו בהאכלה. הכל היה בסדר, חוץ מעניין קטן אחד: התינוק שלהם ממש לא אהב את זה. התוצאה: ההורים המציאו את "הנדי", ידית הלופתת את הבקבוק, והודות לאחיזתה בשיניים (של ההורה) משחררת את היד לפעולת ניקוי דחופה ומיידית.
איך עלה הרעיון להמציא ידית שמוחזקת בשיניים?
"בלילה אחד שבו ישבתי להאכיל את מעיין חשבתי על הרעיון. אמרתי לגלית, איך אין דבר כזה? בבוקר כבר עשינו פרוטוטייפ ראשוני. הדבקנו עיפרון לנייר דבק כדי לראות אם זה משהו פרקטי, וזה עבד יופי. הכי חשוב היה לנו שיישאר קשר עין עם הילד כל הזמן. רצינו לשמור על הבונדינדג והאינטימיות, ורק להוסיף משהו שיקל על ההורה ועל הילד. ראינו שהילד שלנו מבסוט. הידית הזאת נתנה לנו אפשרות ללטף אותו, ואם עמד עליו יתוש, יכולנו לגרש אותו ממנו".
מה היה השלב הבא?
"רצינו, קודם כל, לבדוק שאכן אין מוצר כזה. זה נשמע כל כך פשוט, ידית שאתה מחבר לבקבוק והיא מפנה לך יד כשאתה רוצה. בדקנו בכל העולם, וגילינו שאין שום דבר כזה".
בני הזוג החלו בהליך רישום פטנט ובמקביל עיצבו את המוצר בעזרת מעצבים תעשייתיים. אסף: "היה לנו חשוב שהמוצר יהיה קליל ולא מאסיבי, שלא יפריע לך כשאתה מאכיל את הילד, שיתחבר לכל בקבוק בכל גודל וצורה. בחרנו חומר בעל גמישות מספקת, אבל לא גמישות רבה מדי, כדי שאפשר יהיה להמשיך בשימוש גם כשיש תזוזה. בנושא האחיזה הבטוחה בידית באמצעות השיניים, התייעצנו עם רופאי שיניים".
עם אב־טיפוס ראשוני יצאו בני הזוג בספטמבר 2011 לתערוכת מוצרי ילדים ותינוקות בגרמניה. בנם הצעיר, היום בן שנה, היה אז בבטנה של גלית. "רוב חברות הבקבוקים קיבלו בהפתעה ובהתלהבות את הרעיון, מה שנתן לנו עידוד רציני להמשך", משחזר אסף. "אבל רובן לא רצו 'להתגלח' ראשונות על המוצר. הן אמרו: 'תוכיחו לנו שיש שוק למוצר הזה, ואנחנו נצטרף בהמשך'. עשינו מחקרים וקבוצות מיקוד, התגובות היו חיוביות, אבל אף לקוח בשוק עוד לא קנה את זה, והשאלה האם יקנה הייתה קיימת".
גלית: "מבחינתי, האתגר היה בשאלה האם ללכת על זה, ומאיפה להשיג את המימון, כי הכל היה עלינו ואף אחד לא הבטיח לנו שום דבר".
ברשת "שילב" דווקא האמינו בהם. אסף: "אמרו לנו שאם נגיע לרמה של מוצר מוגמר, הם ישמחו למכור אותו, והיינו מאושרים מזה. התחלנו לעבוד על ייצור".
במקביל, לא זנחו בני הזוג אמיתי את עבודותיהם הקודמות. עד היום, החברה שהקימו לפיתוח מוצרי ילדים היא רק מיזם אחד שצובר נפח. לפני כמה חודשים נחת המוצר על המדפים והחל להימכר.
"המכירות יפות, בלי שעשינו פרסומת למוצר", מספר אסף. "המכירות מאפשרות לנו להמשיך ולשפר את המוצר לפני שאנחנו יוצאים איתו בחו"ל. אנחנו הורים לשני ילדים, עובדים ומתחזקים את הבית, וזה מוצר שיש לו קצב משלו, וטוב לנו עם הקצב האטי הזה".
איך אתם מסבירים את ההצלחה?
"המוצר מתחבר בקליק אחד לכל בקבוק. זה לוקח בדיוק שנייה".
גלית: "אנחנו מציעים מוצר שעולה 35 שקל. כשקונים מתנה להולדת תינוק, רואים גם את המוצר הזה, שהוא חדש וזול, ויכול לעזור לכל הורה ולפתור בעיה".
יש לכם עוד רעיונות?
"הראש עובד כל הזמן. מרגע שקיבלנו טייטל של ממציאים, חברים מתקשרים אלינו כל הזמן, כי רעיונות יש לכולם. יש לנו כבר עוד מוצר בפיתוח, וגם יומו יגיע".
מלכת האמבטיה
מיכל פירסט (42) מכפר ורדים עזבה את לימודי הארכיטקטורה בבצלאל כשהבינה שהיא לא רוצה לבלות את חייה מול מחשב. בהשראת ביקור ביפן החליטה לעצב בובה צבעונית רכה, וכך החלה למכור בחנויות בוטיק לתינוקות את "טיטו", בובת בד התפתחותית.
"אז התחילו הצרכים האמיתיים", היא מחייכת. "כשעשיתי לה אמבטיות, היו בשוק כל מיני מושבי פלסטיק, ונראה לי לא נכון להושיב תינוקות שרק נולדה על מוצר קשה. חיפשתי מוצר רך, נעים, שיקבל את גוף התינוק. חששנו מהרגע שבו התינוקת תיכנס לאמבטיה ותבכה".
כך נולדה "בטיה", כרית אמבטיה רכה לתינוקות. פירסט: "הכרית צפה על המים, ומטרתה לעזור להורים לקלח את התינוק בנוחות ובבטיחות, אבל גם לאפשר לו זמן הנאה באמבטיה. הרעיון הוא שהתינוק ישתכשך במים, יקבל תחושה מרגיעה. בעלי, שפיתח את המוצר, חשב שכדי שהילד יהיה בתוך המים אבל יוכל גם לצוף, האגן הפנימי צריך להיות בלי קלקר והחלק הסובב עם קלקר. זו לא הייתה יכולה להיות סתם כרית מרופדת. היות שהיו לנו בבית חומרים מהבובה טיטו, היה ברור לנו שאלה יהיו חומרי הכרית: קלקר ובד של בגד ים.
"לבת הבכורה שלנו עשינו משהו מאולתר, כדי שהיא לא תשהה באמבטיה על פלסטיק. שיחקנו עם בדים, ולקח לנו זמן עד שעלינו על הפרופורציות הנכונות. כשהיא הייתה בת חצי שנה, כבר שכבה על מוצר טוב, אבל בהתחלה עשתה אמבטיה עם כל הסקיצות שלנו. בהמשך שלחנו לחברים, שנתנו לנו פידבקים חשובים. לדוגמה, אחד אמר לנו שהתינוקת מחליקה, והבנו שצריך תפרים מיוחדים".
פירסט החלה לייצר את ה"בטיה" במפעל תל אביבי. הייצור נדד ברחבי העולם, והוא נעשה כיום במפעל בפקיעין, ומשם נשלח לעשרות נקודות מכירה בעולם.
אילו תגובות המוצר קיבל?
"היה סיפור של אמא שהתינוקת שלה לא הפסיקה לצרוח באמבטיה, וזה הפך לסיוט. חברה שאלה אותה למה היא לא מנסה את ה'בטיה', ומרגע שהכניסה אותה לאמבטיה, הילדה נרגעה. לאן שאנחנו הולכים, אומרים לנו, איזה מוצר גאוני. ה'בטיה' היא עדיין הבסט סלר שלנו, אולי כי היא עונה על צורך של הרבה אנשים".
אחרי ה"בטיה" נולדו כריות אמבטיה לילדים בגיל מתקדם יותר. "כשהבת הבכורה שלנו עברה לאמבטיה הגדולה, היא כמובן לא הסכימה לשכב יותר. בהתחלה היא רכבה על ה'בטיה', ואז המצאנו את 'שיבבה', מין כרית עם משענת לגב, שרוכבים עליה. היא מתאימה לגיל שנה וחודשיים בערך, שבו ילדים נעמדים ועושים מה שהם רוצים. הכרית בעצם אומרת, אתה יושב עכשיו. יש לה עיניים ואף שאפשר למשוך וניתן ללכת איתה אחורה וקדימה ולהישען.
"ההתפתחות של בתי האמצעית הייתה מהירה, ובגיל שמונה חודשים היא כבר התיישבה. אז פשוט עשינו חור ב'בטיה', ומתוך המוצר הזה נולד ה'פפילון', מין כרית פרפר פתוח, שנקשר סביב הילד כמו חגורה עם ארבעה עלי כותרת.
"אחר כך נולדה בתי הקטנה. עם שלושה ילדים, את עדיין צריכה לעשות את כל הפעילויות - לבשל, לכבס, לקחת לחוגים - והילד הקטן צריך להיות על הידיים. לכן פיתחנו את מנשא הצד, שמאפשר לאמא להחזיק ילד על הידיים בלי שהוא יהיה כבול מדי ובלי שהיא תהיה מוגבלת מדי. לא תמיד את יוצאת לטיול בשטח וצריכה מנשא הולם שמאבטח את הילד. לפעמים את רוצה מנשא לכמה דקות, בסופר".
לנוסע המתמיד
לילך יניב (36), מהנדסת תעשייה וניהול בהכשרתה, נשואה ואם לשניים (5 ושנתיים וחצי) מרעננה, חלמה כל חייה להקים עסק משלה. היא עבדה כמנתחת מערכות בבית תוכנה וחיפשה רעיון למיזם עצמאי - אבל לא חשבה שזה יגיע דווקא כשתנסה לגמול את בתה מחיתולים. יניב פיתחה כיסוי אוניברסלי למושבי בטיחות ובינואר 2011 הקימה את המותג "YOOMBAH" למוצרים לתינוקות ולילדים.
"כשטליה הבת שלי נגמלה מחיתולים, מצאתי את עצמי מנקה כל הזמן את מושב הבטיחות", היא נזכרת. "בכל פעם לקחתי את הכיסא, שטפתי בסבון, ולריפוד לקח יומיים להתייבש. מה שאומר שהייתי יומיים בלי כיסא בכל פעם. ראיתי שיש בחו"ל ריפודים כביסים לכיסאות בטיחות, אבל הם לא התאימו בגודלם לכיסאות שנמכרים בארץ".
כשנולד בנה הקטן, יניב הבינה שהיא רוצה להקל על עצמה ולהכין מראש את הציוד.
"החלטתי שאני עושה את המוצר הזה מחדש. לקחתי מוצר קיים שרכשתי בחו"ל, שכרתי מעצבת מוצר, והתחלתי להתאים אותו לצרכיי. הייתי צריכה לשכלל אותו ולבחור את חומריו כך שהוא יתאים לכל הכיסאות שנמכרים בשוק. ביולי 2011 טסתי לסין והתחלתי לחפש מפעלים. אבל הדגמים שקיבלתי מהמפעלים בסין היו עשויים מבדים שלא התאימו".
במה הריפוד שפיתחת שונה מהמוצרים שהיו קיימים בשוק?
"המוצר המקורי היה עשוי מ-11 חתיכות בד תפורות זו לזו. אני הצלחתי ליצור מוצר שתפור משלושה חלקים, מה שעושה אותו חזק יותר, משפר את המראה שלו וגם מוזיל את המחיר. בנוסף, התאמתי את המידות לאלה של רוב הכיסאות הנמכרים בישראל והקפדתי על בד עשוי מאה אחוז כותנה, שיתאים לאקלים הישראלי.
"גם באחיזה ההיקפית יצרתי חידוש: הריפוד מתלבש על כיסא הבטיחות באופן שמזכיר הלבשת סדין על מזרן. העברת רצועות הבטיחות של הכיסא נעשית דרך פתחים גדולים שמתאימים לרצועות של כל הדגמים".
מה לך ולפיתוח מוצרים? מה ידעת על זה קודם?
"לא ידעתי כלום על פיתוח. לא עשיתי את זה לבד - נעזרתי בתדמיתנים. הרעיון להתאים מוצר לצרכים היה שלי, אבל לא ידעתי להגיד בעצמי איזה סוג תפירה אני צריכה על הבד".
אילו תגובות עורר המוצר?
"התגובות העיקריות הן לגבי היעילות של המוצר. אמא שהבת שלה הקיאה בכיסא הבטיחות כתבה לי עד כמה המוצר הציל אותה. זה קרה גם לי. לא מזמן הבן שלי הקיא על עצמו במכונית. עצרתי בצד, ניקיתי מהר בשני מגבונים את אזור הפתח בין הרגליים, שדרכו נוזלים עלולים לעבור במהירות אם לא מנקים. החלפתי מיד לריפוד חדש, והאוטו חזר לקדמותו, בלי ריח ובלי לכלוך. אנשים יכולים לחיות בלי המוצר הזה, אבל ברגע שהם מניחים את הריפוד על כיסא הבטיחות, הם לא מבינים איך הסתדרו קודם".
הריפוד לכיסא של לילך יניב הגיע לחנויות בתחילת 2013. הוא נמכר בחנויות בוטיק לילדים ובאתר החברה ב-139 שקל.
"אני מאמינה שאם לא היה קל להלביש אותו, זה לא היה מצליח. היום אני רואה אותו במכוניות של אנשים שאני לא מכירה, וזה ממלא אותי גאווה", יניב צוחקת. "יש עוד שני מוצרים שנמצאים ב'תנור', ואף אחד מהם לא קיים בשוק. שניהם נוצרו מתוך צורך אישי שלי כאמא. בטח בלידה הבאה ייוולד עוד מוצר".
