הגיע הזמן. הוא תמיד מגיע קצת מהר מדי, הזמן הזה, שבו צריך לגמול את הילד ממשהו שהוא ממש רגיל אליו – מהנקה (כי את חוזרת לעבודה), מחיתולים (כי תכף הוא עובר לגן עירוני), ממוצץ, מאצבע או מבקבוק (כי כבר אי אפשר יותר לראות את זה). רק איך עושים את זה בלי לעבור ייסורים של הילד המתגעגע קשות, ושלכם, שצריכים להכיל את כאב הפרידה?
כללי הגמילה הנכונה
"לגמילות שונות שילדים עוברים במהלך חייהם יש עקרונות משותפים", אומרת דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, "משום שגמילה היא תמיד פרידה ממשהו שקודם היה מובן מאליו. אנחנו עוברים פרידות רבות במשך חיינו, וגמילה טובה היא גמילה שמלמדת את הילד שהוא יכול להסתדר בלי משהו שהוא היה רגיל אליו, שנותנת לו תחושה שיש לו כוחות".
- בוחרים את העיתוי שנכון לילד. "כל גמילה היא ויתור על תלות במשהו חיצוני – בין אם מדובר על תלות במוצץ בילדות או בתלות בסיגריות בבגרות", מוסיפה אלה שלומקוביץ, מנחת הורים וצוותי חינוך, בעלת מרכז קשר למנהיגות הורית וקהילתית. "לכן, העיקרון החשוב ביותר בכל גמילה הוא לבדוק שהילד באמת בשל ומוכן לוותר על התלות, כי אם נדחק בו מוקדם מדי, הגמילה עלולה להסתבך ולארוך זמן רב. כשהיא בעיתוי המתאים, גמילה מתרחשת בקלות ובמהירות. במילים אחרות – צריך להקשיב לילד!"
"חשוב גם לשים לב שהגמילה לא מתרחשת בזמן גמילה אחרת, ושלא מתרחש או התרחש בזמן האחרון שינוי משמעותי בחייו של הילד – כמו מעבר דירה או גן, הולדת אח או שינויים במשפחה", מוסיפה בלונדר־רון. "אחרת זה עלול להיות 'יותר מדי' בשביל הילד".
- מתפנים לעניין. "גמילה היא תהליך רגשי מורכב, ולכן דורשת התפנות והשקעה של ההורים", מזכירה בלונדר־רון. "לא פעם היא גורמת לרגרסיה מסוימת אצל הילד, ולכן חשוב לבחור עיתוי שבו תוכלו להיות לצדו".
- שומרים על עקביות. "באופן עקרוני, מרגע שמתחילים בתהליך גמילה, לא חוזרים אחורה", אומרת בלונדר־רון. "לכן מוטב לחשוב קודם לכן אם זה באמת הזמן המתאים".
- מזהים את סגנון הגמילה של הילד. "חשוב לדעת שלכל ילד יש סגנון למידה משלו", מוסיפה שלומקוביץ. "יש ילדים – במיוחד הרגישים ביניהם – שבכל פעם שהם מתחילים שלב חדש, הם יחזרו קצת אחורה, כאילו הם צריכים להתרגל להצלחה. ויש ילדים שמודיעים שהם נגמלים – ופשוט נגמלים. שתי הצורות תקינות, ומוטב לאפשר אותן".
- פועלים בהדרגה. "ברוב הגמילות, כדאי לשקול ואפילו להעדיף גמילה שיש בה הדרגה", אומרת בלונדר־רון. "למשל – להוריד בהתחלה את החיתול ביום אבל לא בלילה, או להפחית את מספר השעות שבהן מסתובבים עם מוצץ".
- מסבירים. "גם כשמדובר בתינוק, חשוב לומר לו מה הולך לקרות, ולמה אנחנו עושים כך ולא אחרת – כדי שתהליך הגמילה לא יהיה שרירותי אלא בעל משמעות: 'אתה עכשיו גדול' או 'אתה כבר יכול להסתדר בלי', או 'המוצץ מפריע לך להתבטא'.
- משבחים ולא מבקרים. בלונדר־רון: "הכי חשוב – לא לבקר את הילד על רגרסיות, געגועים, בכי או אי הצלחה, אלא רק משבחים אותו על ההצלחה וההתמודדות".
- מתאמים בין המטפלים של הילד. "התחלתם תהליך גמילה? דברו עם הגננת, הבייבי סיטר, סבא וסבתא", אומרת בלונדר־רון, "כדי שכולכם תתמכו בילד באותו אופן בתהליך הגמילה".
- משחררים. "גמילה מבטאת את זה שהילד נעשה עצמאי", אומרת שלומקוביץ. "לפעמים זה קשה להורה שרגיל לתלות של הילד בו, ומעדיף לשלוט בעניינים. כדי לעזור לילד בגמילה, צריך לשחרר: לא לשאול כל הזמן אם קשה ואם צריך, לא לדחוק בו ולעשות במקומו, אלא לאפשר לילד לנהל את תהליך הגמילה שלו, גם אם זה אומר שיהיו קשיים ופספוסים".
סיכום שיעור
1. בדקו שהילד באמת בשל ומוכן לוותר על התלות, כי אם נדחק בו מוקדם מדי, הגמילה עלולה להסתבך ולארוך זמן רב.
2. לא עושים גמילה בזמן שבו הילד נגמל ממשהו אחר, ולא כשמתרחש שינוי משמעותי בחייו של הילד – כמו מעבר דירה או גן, הולדת אח או שינויים במשפחה.
3. חשבו לפני הגמילה אם הזמן מתאים לכם, כי מרגע שמתחילים בתהליך גמילה, לא חוזרים אחורה.
4. עדיף לבצע גמילה באופן הדרגתי.
5. אל תעבירו ביקורת על רגרסיות, בכי או אי הצלחה של הילד. שבחו אותו על ההצלחה וההתמודדות.
6. התחלתם תהליך גמילה? דברו עם הגננת, הבייבי סיטר, סבא וסבתא, כדי שכולכם תתמכו בילד באותו אופן בתהליך הגמילה.
גמילה מחיתולים
מתי להתחיל?
"כל ילד בשל בזמן שלו, אבל עקרונית, כשהילד בין גיל שנה וחצי לשלוש, מראה סימני התעניינות בהפרשותיו ושליטה חלקית בהן, ומשתף פעולה – אפשר להסיר חיתול", אומרת דלית בלונדר־רון. "בדרך כלל בנות נגמלות לפני בנים. כשילד לא נגמל עד גיל ארבע, צריך לבדוק את העניין".
- החיתול שלו יבש שעה־שעתיים ויותר אחרי שהוחלף.
- כשהוא קם יבש משנת צהריים.
- כשהילד נותן בבת אחת כמות גדולה של שתן.
- כשמופיעות התנהגויות של התאפקות - כשהוא הולך כשרגליו צמודות כדי להתאפק; או כשהוא הולך למקום מסוים בבית כדי לעשות את צרכיו.
- כשהילד מתעניין בצרכיו ומדבר עליהם (לרוב, הילד בתחילה מדווח אחרי שעשה, אחר כך מספר תוך כדי, ורק בסוף אומר שהוא צריך פיפי או קקי עוד לפני שיצא).
- כשהילד מכיר איברים מגופו, מבין מאיפה יוצאים הצרכים ומבין הוראות, וכשהוא מסוגל מבחינה פיזית להסיר את בגדיו ולשבת על סיר או לטפס על אסלה.
- כשהילד מגלה עניין בהרגלי ניקיון של אחרים, מבקש להסיר חיתול, מרגיש לא נוח בחיתול מלוכלך ומבקש להחליפו, או מחקה את ההורים בעשיית הצרכים.
"קודם כל כדאי להעביר את ההחתלה לשירותים", אומרת בלונדר־רון. "זה הרמז הראשון לכך שמשהו השתנה. בשלב זה כדאי לדבר עם הילד על גמילה, לספר סיפורים רלוונטיים ולשחק בבובות שעושות צרכים. זה זמן טוב לעודד את הילד להתלבש ולהתפשט בעצמו או לעזור להורה לעשות זאת. כשהילד מציין שהחיתול רטוב, אפשר לומר: 'בפעם הבאה תגיד לי לפני שעשית'".
"בהמשך, כדאי לעשות היכרות עם הסיר או האסלה: רוב הילדים מעדיפים סיר, אבל יש כאלה שקל להם לחקות את ההורים, ואז ישבנון יקל על הילד להגיע לעצמאות. בהתחלה רק משחקים איתם, מושיבים את הילד עם בגדים ואחר כך בלעדיהם. כשהילד אומר שהוא צריך פיפי או קקי, אפשר להציע לו לנסות בסיר, ואם יוצא – יופי. כשפעם אחת יוצא פיפי או קקי בסיר – משבחים".
ומה עושים אז?
בלונדר־רון: "כשמרגישים שאפשר, מכריזים שאין יותר חיתול במשך היום, אם כי אפשר להשאיר חיתול בשנת הצהריים ובשנת הלילה. יכולים לעבור לא מעט חודשים טובים בין גמילה בזמן ערות לבין גמילה בשינה".
"בתחילת התהליך, חשוב לומר את משפט המפתח - 'הגוף שלך ברשותך, אתה אחראי עליו. מתי שתרצה תעשה, מתי שלא לא'", מוסיפה שלומקוביץ. "מרגע זה, לא שואלים את הילד אם הוא צריך ולא רצים אחריו עם הסיר, כי הרעיון הוא להעביר אליו את האחריות. כשהוא אומר שהוא צריך, שואלים: 'במה אפשר לעזור לך? להוריד לך את הבגדים? לעזור לך לשבת?'. אם הילד לא מבקש ופשוט עושה במכנסיים – מחליפים לו בלי להעיר. אם מצליח לו – משבחים".
איך להקל את הגמילה?
בלונדר־רון ושלומקוביץ מציעות:
- להלביש את הילד בבגדים קלים להסרה.
- לא להשאיר האת הילד על הסיר "עד שיוצא", אלא חמש דקות. לא יצא? ננסה בפעם הבאה.
- לשבח על הצלחה, אבל גם על הניסיון. להתעלם מפספוסים ("לא נורא, בפעם הבאה תעשה בשירותים").
- לתאם בין המטפלים השונים – להסביר לכולם שהפעוט לומד להיגמל, ולסכם מתי משתמשים בחיתולים ומתי לא.
- לתת דוגמה אישית – אם אתם מרגישים נוח עם זה, כדאי בתקופה הזו להשאיר את דלת השירותים פתוחה, כדי שהילד יראה שגם אתם עושים פיפי וקקי.
- להגביר את עצמאותו של הילד: ראשית – בכך שלא רצים אחריו עם הסיר. שנית, בכך שנעזרים בו לשפוך את הסיר לאסלה או לשים את הבגדים הרטובים בכיור.
- הילד פוחד להיפרד מהקקי? הסבירו לו שקקי הוא כמו הקליפה של הבננה – מה שהגוף לא צריך, ושמחר יהיה חדש.
- לתת לו להתלכלך. דווקא בתקופה הזו טוב לצבוע ולשחק בחמר – מה שעלול להפחית את החשש של הילד מהתלכלכות.
ואם הילד ממשיך לפספס כל הזמן?
"גמילה שנעשתה בזמן, ללא לחץ, לא אמורה לקחת יותר משבוע", אומרת שלומקוביץ. "אם אחרי חודש הילד רק מפספס – סימן שהקדמנו", מסכימה בלונדר־רון. "עדיף לחזור לחיתול ולנסות שוב מאוחר יותר".
גמילה ממציצת אצבע
מתי להתחיל?
"במציצת אצבע אנחנו חייבים שהילד ירצה להיגמל – אחרת זה לא יקרה", אומרת שלומקוביץ. "לכן, הייתי מחכה עד סביבות גיל שלוש או ארבע, כשכבר אפשר לדבר עם הילד ולגייס אותו לתהליך".
"גמילה מאצבע היא גמילה קשה יותר ממוצץ, כי האצבע תמיד זמינה", מסכימה בלונדר־רון. "אמנם אפשר להכריח ילד להפסיק למצוץ אצבע – להורים יש הרבה השפעה וכוח – אבל יש לזה מחירים לא פשוטים: מאבקי כוח בהווה וקשיים רגשיים בעתיד. כל גמילה היא עימות בין הרצון של הילד לבין הרצון של הסביבה, וגמילה מוצלחת מלמדת את הילד שאפשר לפעול בשיתוף פעולה ולגלות בתוכו כוחות. גמילה שנכפית מבחוץ בצורה כוחנית יכולה להביא את הילד להגיב לסמכות במרדנות – או במחיקת עצמו, ולגרום לדפוס של קושי בפרידות.
"משום כך, אני מאוד בעד לגייס את המוטיבציה של הילד, ואת זה אפשר בדרך כלל לעשות מגיל שלוש ומעלה. נכון שכל יום של מציצת אצבע יכול ליצור נזק לשיניים, אבל הרבה יותר קל לפתור בעיות אורתודונטיות מאשר תסביכים רגשיים".
איך מתחילים?
"לוקחים את הילד לשיחה בגובה העיניים ומסבירים לו את החסרונות של מציצת אצבע", אומרת בלונדר־רון. "כדאי להביא אותו לראי, להראות לו איך האצבע דוחפת את השיניים, להראות שיש רוק מסביב לפה, שהדיבור לא ברור וקשה יותר להבין אותו. אפשר גם לומר שילדים גדולים לא משתמשים באצבע כדי להירגע – ולהציע לחשוב על דרכים אחרות לעזור לו".
"בשיחה כזו, רצוי לשאול את הילד על איזה צורך מציצת האצבע עונה לו", אומרת שלומקוביץ. "פשוט שואלים: 'למה את מוצץ אצבע? מה זה גורם לך להרגיש?' אם הוא רוצה להפסיק אפשר לשאול במה אפשר לעזור לו".
איך להקל את הגמילה?
"כמו בגמילות אחרות, רצוי לעשות זאת באופן הדרגתי", אומרת בלונדר־רון. "בהתחלה מדגישים שמוצצים אצבע רק בבית, אחר כך רק בזמן מנוחה, אחר כך רק במיטה. אפשר לקבוע סימן תזכורת שנותנים לילד כשהאצבע מתגנבת לפה בלי שהוא שם לב (קריצה, סימון על היד).
ומה עוד אפשר? בלונדר־רון ושלומקוביץ מציעות:
- לדבר על דרכי הרגעה אחרות (בקבוק מים, החזקת חפץ מעבר, לחיצה של כדור, לשיר, ללעוס מסטיק - כשמדובר בילדים גדולים יותר, ליטוף של בד נעים – ואפשר גם לבוא להורים לקבל חיבוק או ליטוף).
- להציע לילד להחזיק את האצבע בתוך האגרוף.
- להציע לילד לחבוש את האגודל בתחבושת.
- לשים לק על הציפורניים (גורם מעורר מוטיבציה בעיקר אצל בנות).
- לחזק על הצלחות קטנות: למשל, כשהילד מצליח להירדם בלי אצבע (גם אם אחר כך הוא הכניס אותה לפה) או כשהצליח להיזכר ולהוציא אותה במשך הלילה. אם זה עוזר, אפשר להשתמש במדבקות צבעוניות או בפרסים סמליים.
- לערוך טקס שבו האצבע חוזרת לתפקיד המקורי שלה: "האצבע כבר לא אוהבת להיות בפה, היא אוהבת לעשות דברים של גדולים – לשחק, להחזיק, לצייר".
- "נכון שצריך עקביות בגמילה, אבל יש חשיבות גם לגמישות", מזכירה בלונדר־רון. "אם היה לילד יום קשה והוא החזיר את האצבע לפה חשוב לשדר לו שזה בסדר, ומחר אפשר להוציא אותה שוב". 8
גמילה ממוצץ
מתי להתחיל?
"בגיל שנה וחצי עד שנתיים וחצי הצורך האוראלי של הילד נחלש, והוא מתחיל לחקור את העולם בדרכים נוספות זולת הפה", אומרת בלונדר־רון. "לכן בגילים אלה זה זמן טוב לבדוק אם הילד מוכן לוותר על המוצץ. לכל המאוחר, רצוי לגמול את הילד מהמוצץ עד גיל ארבע".
איך מתחילים?
"כמו גמילות אחרות, רצוי להתחיל בהדרגה", אומרת בלונדר־רון. "בשלב ראשון מבקשים מהילד להוציא את המוצץ מהפה כשהוא מדבר. בשלב שני מכריזים שכשיש חברים – אין מוצץ. בשלב השלישי מרשים מוצץ רק בבית, ובשלב הרביעי – רק במיטה בלילה. כשמרגישים שהילד התרגל ומוכן, מציעים לו לערוך טקס פרידה למוצץ, שבו אומרים למוצץ תודה ומסבירים לו שכבר לא זקוקים לו יותר. עוד אפשרות היא להציע להעביר את המוצץ לילד צעיר יותר".
איך להקל את הגמילה?
בלונדר־רון מציעה:
- מסבירים לילד למה לא כדאי יותר מוצץ – כי הוא פוגע בהבנת הדיבור ובשיניים.
- לא מאיצים בילד: לא שולפים לו את המוצץ מהפה, ובטח לא מעלימים את המוצץ בלי שהוא רואה.
- אפשר להחליט על "בית" למוצץ שבו מניחים אותו כשלא משתמשים בו.
- לא מתייחסים למוצץ כאל ביטוי לתינוקיות אלא כאל אמצעי להירגע – וחושבים עם הילד על אמצעים נוספים שיכולים להרגיע אותו.
- אם מגלים שבמקום המוצץ הילד מוצץ אצבע – אפשר להציע בקבוק עם מים, שממנו קל יותר להיפרד.
