גם כשהיה תלוי בין שמים וארץ - ולאחר מכן, כשהתרסק אל הקרקע - הדבר היחיד שעבר לאל"מ דרור פלטין בראש הייתה המחשבה שהוא חייב לשרוד. "למות לא היה אופציה בכלל, וגם החיים לא עברו לי בסרט מול העיניים. ידעתי רק דבר אחד, שאני חייב להיחלץ מהמצב הזה".
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
דרור פלטין (49), מפקד בית הספר לצניחה של צה"ל, צנח מגובה 10,000 רגל והתרסק על הקרקע. כשאושפז בבית החולים הוגדר מצבו אנוש. מאז חלפו חמש שנים - ובחודש יולי הקרוב הוא ישתתף בשוויץ בתחרות "איש הברזל", שבה יידרש לעבור 226 ק"מ בשחייה, רכיבה על אופניים וריצה! ולמרות שגם היום הוא סובל מכאבים וטווח התנועה שלו איננו מלא, "למדתי לנצח את המגבלות", הוא מבהיר.
אז מה חזק יותר, הגוף או הראש?
"אם לא מדובר במצב של שיתוק, אז הראש קובע. כל יום אני אומר לעצמי: 'דרור, אתה קם, הולך, עושה ומתפקד, ולא מרחם על עצמך. אתה פשוט ממשיך הלאה'".
גיליתי שיד ימין בוגדת בי
בוקר של 13 ביולי 2008 התחיל מבחינתו כיום עבודה רגיל. הוא יצא בשעה מוקדמת מביתו שבכפר ורדים ועשה את דרכו לבסיס בתל נוף. אחיו הבכור יורם השתתף באותה עת במרוץ "איש הברזל" בגרמניה, ובדרך הספיק לקבל עדכונים מגיסתו. לאחר מכן הגיע לבסיס, השתתף בכמה דיונים, וסמוך לשעה שלוש אחר הצהריים יצא לצניחה שתוכננה שבוע קודם לכן. כשהגיע למסלול והתכוון לעלות על המטוס, סימן לו הנהג שלו שמכשיר הטלפון הנייד נשאר ברכב.
היית מפקד בית הספר לצניחה. למה היית צריך לצנוח?
"נהגתי לצנוח מעת לעת, ומאחר שזו הייתה צניחה ראשונה של מדריכי צניחה חדשים, שסיימו קורס צניחה חופשית, היה לי חשוב לתת דוגמה אישית. תיאמתי מראש עם מדריך צניחה ותיק שבאותה הזדמנות אעשה צניחת הדרכה - כלומר, נצנח יחד והוא יצלם אותי, ואחרי זה, כשנגיע לבסיס, נפיק לקחים".
זו הייתה הצניחה ה־96 שלו, ושום דבר לא הכין אותו לעתיד להתרחש רגע לאחר שקפץ מדלת המטוס. "אפילו לא עבר לי בראש שיכול לקרות משהו. כשההמראה התעכבה כי חסר ציוד, עוד הספקתי לבקש שיעכבו בשעה את משחק הכדורסל שתוכנן לקציני המטה, וכשסיימתי את השיחה המטוס המריא".
ומה קרה?
"הגענו לגובה עשרת אלפים רגל, שזה בערך שלושה ק"מ מהקרקע. המדריכים קפצו, הסגן שלי יצא, ומיד אחריו קפצנו אני ומדריך הצניחה שתיעד אותי. בתרגיל היינו אמורים לשמור על אותו גובה. יצאנו כשאנחנו מחזיקים אחד את השני, ואחרי זה היינו צריכים לעשות כל מיני תרגילים כדי להמשיך ולשמור על אותו גובה. כרגיל היו רוחות ממטוס ההרקולס, ואני והמדריך אחזנו זה את זה בזרועות. כנראה בגלל התנודות החזקות פרקתי את הכתף. הרגשתי כאב, אבל גם כשעזבתי את המדריך עדיין הצלחנו לשמור על אותו גובה, כשידינו פרושות לצדדים. הצניחה הייתה טובה ולאחריה התרחקנו אחד מהשני כדי לתת מקום לפתיחת המצנח".
"צריך להבין שבצניחה חופשית, בניגוד לצניחה רגילה, מרגע הקפיצה מהמטוס ובמשך שני ק"מ הנפילה היא חופשית. קצת פחות מק"מ לפני ההגעה לקרקע צריך לפתוח לבד את המצנח. מושכים ביד ימין מצנח קטן שנמצא מאחור על הסרבל, והוא פותח את המצנח הגדול. עשיתי את הפעולה הזו הרבה פעמים לפני כן, אבל הפעם גיליתי שיד ימין בוגדת בי. ככה, בין שמים וארץ, גיליתי שאין יד ושהכתף הימנית שלי פרוקה לגמרי".
אתה זוכר את הרגע הזה?
"אני זוכר כל דקה ודקה. בשלב הזה התחלתי להתגלגל באוויר. עדיין לא התרגשתי, כי זה קרה לי כבר פעם. אמרתי לעצמי להרים את הידיים, למתוח אותן לצדדים ולהתייצב, אלא שפשוט לא הייתה לי יד להשתמש בה. החלטתי למשוך את המצנח הרזרבי שנמצא על החזה. משכתי ביד שמאל, ראיתי שיש מצנח ויש חופה והכל בסדר, הסתכלתי למעלה ונרגעתי לרגע".
ואז?
"כיוון שהמצנח הרזרבי הוא מצנח כנף, יש לו שני הגאים שצריך לכוון אותם לאן שרוצים להגיע, ואז, לפני שמגיעים לקרקע, בולמים ויורדים באיטיות. מה שלא תפסתי בשלב ההוא זה שיש לי יד אחת שלא מתפקדת. הרמתי את יד שמאל, תפסתי הגה אחד, אבל אז לא הצלחתי להרים את יד ימין, והמצנח, שלא התאזן, התחיל להסתובב במקום. כל הדרמה הזו התרחשה במשך כמה שניות בלבד. מיד אחרי זה מצאתי את עצמי מתרסק במהירות 60 קמ"ש אל הקרקע, לבד לגמרי, כשסביבי אין איש".
איפה היו כולם?
"הם ניווטו את עצמם לנקודת הכינוס, שניים־שלושה ק"מ הרחק ממני".
מה עשית?
"אני זוכר שקט גדול ואחריו אני זוכר את עצמי מוטל על החול ומתחילים כאבים איומים. מיששתי את הרגליים והבנתי שאיבדתי הרבה דם ושיש לי שבר פתוח ברגל ימין. ידעתי שזמן הפינוי הוא קריטי, וכל הזמן הזה חשבתי איך אני מחלץ את עצמי משם. אפילו לא ידעתי איפה אני נמצא. למזלי, שמתי בסרבל את הטלפון הנייד. צלצלתי לנהג שלי, אמרתי לו שנפצעתי בצניחה וביקשתי שיזמין מיד מסוק".
מי חילץ אותך בסופו של דבר?
"החברים התחילו לרוץ בשטח ולקרוא בשמי, ופתאום שמעתי את הסגן שלי, חיים, צועק 'דרור, דרור'. הוא, למעשה, האיש שהציל אותי. אימצתי את כל כוחותיי וצעקתי לו בחזרה, והוא הגיע ומיד התקין לי חוסם עורקים על הירך".
בלי ספורט אני לא אדם שלם
דרור פונה במסוק לבית החולים שיבא. הוא אובחן כפצוע אנוש הסובל משבר פתוח בירך ימין, אגן ירכיים מפורק, קרעים בשרירים של הבטן וכתף ימין פרוקה. הוא קיבל עשר מנות דם, וכשהוא מורדם ומונשם הוכנס לחדר הניתוח. במשך כל הלילה נותח כדי לעצור את הדימום, ובבוקר המחרת, כשפקח את עיניו, מצא עצמו מחובר לצינורות ולמכונת הנשמה.
"אשתי אורלי שמעה מהרופאים שאין פגיעה בראש או בגב שתגרום לשיתוק, אבל גם בשלב הזה וגם לאחר מכן אף אחד לא הבטיח שאוכל ללכת ללא הליכון או קביים. על ריצה בכלל לא היה מה לדבר. עשרה ימים הייתי מאושפז ביחידה לטיפול נמרץ, עברתי שלושה ניתוחים בירך ובאגן, קיבעו את השברים עם פלטינות וברגים, וכשהתאוששתי מעט העבירו אותי למחלקת טראומה. שם שמעתי לראשונה שאצטרך לשבת לפחות חצי שנה בכיסא גלגלים".
איך הרגשת?
"בעשרה ימים הראשונים הייתי בשוק, לא ידעתי מה קורה איתי וגם לא הייתי פנוי רגשית כדי לחשוב על זה. זה עדיין היה שלב של שמחה יחסית על כך שאני חי, ששרדתי ויצאתי מטיפול נמרץ, למרות שהייתה גם בושה על כך שהנה אתה, המפקד שחושב ששום דבר לא יכול לקרות לו, צריך פתאום שייקחו אותו לשירותים ולמקלחת, כמו תינוק.
"כשעברתי לשיקום נפל לי האסימון. אני זוכר שנכנסתי למחלקה ואמרתי לעצמי 'מה זה המקום הזה? יש כאן אנשים קטועי גפיים, אנשים שמהלכים עם קביים, אני לא שייך לכאן בכלל'. פתאום הפכתי לשבר כלי שיושב על כיסא גלגלים ולא יכול להזיז את הרגליים. התחלתי לרחם על עצמי, לחשוב למה זה קרה לי, איזה טמבל אני. כל היום חפרתי לעצמי. מסביב היו המון חברים, אבל אני לא דיברתי עם אף אחד. לא התקדמתי לשום מקום. עשיתי רק מה שחייבים לעשות על אוטומט".
שיחה אחת עם פסיכולוגית ומעבר לחדר עם מרפסת הספיקו לו כדי להבין שהוא חייב להמשיך.
"הבנתי שלרחם על עצמי זה החלק הכי פשוט. הכי קל זה להיכנס לנישה של המסכן שלא יכול לעשות שום דבר וצריך לדאוג לו ולפנק אותו. להחליט שאתה רוצה לחזור למקום שבו היית לפני הפציעה - זו הייתה החלטה הרבה יותר קשה".
הוא התחיל במסע שיקום ממושך ומפרך שנמשך חודשים ארוכים, כשברקע נמצאים בני המשפחה, חברים וקצינים מהצבא המבקשים לתמוך בו. "בלי התמיכה הרבה שזכיתי לה מחברים ומשפחה ובמיוחד מאורלי אני לא יודע אם הייתי מוצא את הכוחות להמשיך הלאה", הוא אומר היום.
"כשנכנסתי לשיקום חיכו לי שחקני מכבי תל אביב, גור שלף וטל בורנשטיין. חברים שרצו לשמח אותי סיפרו להם שאני אוהד שרוף של הקבוצה ושמדי יום חמישי אני נמצא ביד אליהו, והם באו. בהתחלה לא הבנתי מה הם עושים שם. שאלתי אותם אם גם הם נמצאים בשיקום. אחר כך כבר הבטחתי שבעונה הבאה אחזור למקום הקבוע שלי ביציע למעלה. בשלב הזה אף אחד עוד לא האמין בכלל שאצליח, אבל אני הבטחתי וקיימתי".
איך נראה סדר היום שלך?
"בהתחלה עשיתי רק פיזיותרפיה. לקח לי שנה עד שהצלחתי להגיע לכיפוף כמעט מלא של הרגליים. אחר כך התחלתי לעשות טיפולים בבריכה, ובהמשך התעקשתי והגעתי לחדר כושר. עשיתי כל דבר שאפשר כדי לקדם את עצמי. אם שכולה של אחד החיילים שלי התקשרה ואמרה שכדאי לי להניח ביצים בכוס מים ולשתות את המים אחרי שספגו את הסידן, ואני ביקשתי מאורלי שתביא לי ביצים ובמשך חודש שתיתי את זה יום יום".
מתי עמדת לראשונה על הרגליים?
"שלושה חודשים אחרי התאונה הגעתי לד"ר נחשון שזר, שאני קורא לו המלאך שלי. הוא בדק אותי ואמר שאני יכול להתחיל ללכת עם הליכון. צריך להבין שלפני כל בדיקה כזו לא הייתי ישן כל הלילה מהחשש מה יאמרו לי. בלילה שלפני הבדיקה הזו החלטתי שהפעם זה יצליח. הגעתי לבדיקה כשאני נועל נעליים, ולא יחף כפי שעשיתי עד כה, וכשהרופא אמר שאתחיל ללכת לא היה מאושר ממני. הודעתי שמרגע זה אין יותר כיסא גלגלים".
"חודש אחרי כן שוב הייתי בביקורת. הפעם הרופא אמר שאני כבר יכול לנסות ללכת לבד, ומבחינתי זה היה פלא. באותה פגישה הרשיתי לעצמי לשאול אותו מתי אוכל לרוץ שוב. זה היה השלב שבו הבנתי שעוד אחזור להיות אותו דרור שהייתי לפני הפציעה".
ביום המחרת עלה דרור פלטין על ההליכון בחדר הכושר והתחיל לרוץ. "כמי שהיה ספורטאי בעבר, הבנתי שהדבר היחיד שישיב אותי לחיים זה העיסוק בספורט. מבחינתי, ספורט זה לנצח את המגבלות, בלי ספורט אני לא אדם שלם", הוא אומר. באותם ימים הוא צלח את הכינרת יחד עם שני חברים שהכיר במחלקת השיקום, ובהמשך השתתף בתחרות התריאטלון באילת ובתחרות "איש הברזל" בכינרת. כשסיים את השיקום בתל השומר חזר הביתה אך המשיך בתרגילי שיקום יומיומיים. פחות משנה זה לקח לו, ודרור, המוגדר על ידי רופאיו כ"נס רפואי", יכול היום לעשות הכל, "למעט צניחה, כי עדיין לא עברתי את הניתוח לשיקום הכתף".
החינוך הוא החזית החדשה שלי
דרור פלטין נולד וגדל בקיבוץ משמרות, בן לאם מורה ולאב שהיה מזכיר הקיבוץ. כשסיים את התיכון הלך לשנת שירות בכפר של בני נוער בסיכון, "והחלום להיות מחנך ניטע בי כבר באותם ימים". לאחר מכן התגייס לגדוד 50 (נח"ל מוצנח), יצא לקורס קצינים והיה מ"פ בגדוד, בהמשך מונה למפקד הסיירת של הנח"ל, פיקד על בסיס הטירונים של החטיבה, התמנה למפקד חטיבת הבקעה, והיה ראש מחלקת כושר קרבי. במלחמת לבנון השנייה היה סגנו של תא"ל גל הירש, מפקד אוגדה 91, ובתום המלחמה מונה לפקד על מרהו"מ – מרכז הטסות והכשרות מיוחדות.
"הייתי אמור לסיים את התפקיד שבועיים לפני התאונה, אבל המחליף שלי ביקש ממני שנדחה את ההחלפה לאמצע אוגוסט. מאז חשבתי לא פעם מה היה קורה אילו החלפתי תפקיד במועד, אבל הבנתי את מה שהחיים מלמדים אותנו: שאנחנו מתכננים ומתכננים ובסוף קורה מה שקורה".
יש סיכוי שגם תשוב לצנוח?
"כן, ברור, הבעיה היחידה היא שהכתף שלי עדיין לא חזרה למקום. אני צריך לעבור בקרוב ניתוח. אחרי כן כנראה אמצא את עצמי קופץ שוב ממטוס וצונח. למדתי ששום דבר לא יכול לעצור אותי. הכל מתחיל ונגמר בראש".
