המילה רכילות נגזרת ככל הנראה מהמילה רוכלות. בעת העתיקה רק רוכלים שעברו מעיר לעיר עם מרכולתם יכלו להעביר חדשות וידיעות לציבור, ומכאן הביטוי "הולך רכיל". במילון אבן שושן מוגדרת המילה רכילות כ"רינון, שמועות, הלעזה, השמעת דברי גנאי, השמצה, הוצאת דיבה, שיח שנושאו המרכזי הפצת מידע על אנשים אחרים, כמו מכרים, קרובים וידוענים, לעתים תוך חדירה לפרטיותם".

>>> חבבו את לאשה בפייסבוק

היהדות, הן האסלאם והן הנצרות מגדירות את הרכילות כחטא. הרכילות אסורה מן התורה ("לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך"), ואפילו החפץ חיים נדרש לסוגיה וקבע כי העברת מידע רכילותי עלולה לגרום לסכסוך בין אנשים ואפילו לרצח.

הסבר אחד מרבים לאהבת הרכילות שלנו תורמת פרופ' סוניה רוקס מהמחלקה למדעי החברה באוניבסיטה הפתוחה, שאומרת: "הרכילות היא ביטוי לעניין שיש לאנשים באנשים אחרים, והיא דרך מהנה ולגיטימית להשגת מידע אמיתי על אנשים שהיכרותנו עמם מוגבלת, אבל אנחנו סקרנים לגביהם".

סיבות נוספות לאהבת הרכילות מציע הפילוסוף החברתי אבינעם בן זאב ממכללת "אורנים", שכתב וערך את הספר "רכילות" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") יחד עם אחיו, פרופ' אהרון בן זאב: "יש ברכילות גם נחמה: אנחנו אוהבים לשמוע ידיעות שליליות על אנשים שאנחנו מחשיבים כמי שהצליחו יותר מאיתנו, כדי שנשמח לאידם ונרגיש טוב יותר עם עצמנו".

רכילות או נמות

מחקר של אוניברסיטת קליפורניה בדק ומצא כי רכלנים נוטים להיות חברותיים, רגישים וסקרנים יותר, ולעומתם אנשים שנמנעים מרכילות נתפשים כיבשים ומשעממים. אנשים החרדים למקומם בחברה נוטים להפיץ דברי רכילות יותר מאשר אנשים אחרים, וזאת כדי להתקבל ולהצליח בקרב קבוצות ההתייחסות שלהם. כמו כן, מתברר כי אכן נשים מרכלות יותר מגברים. שני המינים אמנם מבזבזים אותו זמן על שיחות בטלות, אבל בעוד גברים מרבים לדבר על ספורט ופוליטיקה, נשים מנצלות את השיחות האלה לחיזוק קשרים חברתיים באמצעות מידע רכילותי.

הפסיכולוג החברתי רוב ווילר מאוניברסיטת קליפורניה מצא כי לרכילות יש גם יתרונות בריאותיים: קצב הלב עולה כאשר אנו צופים במישהו שמתנהג רע, אבל כאשר מתאפשר לנו לרכל עליו ולשחרר את התסכול, קצב הלב מתאזן חזרה.

ככל שהחברה קטנה יותר, סגורה יותר וערכית יותר, כך עולה בה שיעור הרכילות. אבינעם בן זאב מביא כדוגמה את החברה החרדית והחברה הקיבוצית של פעם, שידועות בהולכי הרכיל שלהן. "ככל שיש לחברה יותר ערכים ונורמות, יש יותר סטיות מהנורמות ויותר על מה לרכל", הוא אומר.

עיתונות צהובה היא כינוי גנאי לעיתון שמרבה לעסוק ברכילות ובשערוריות הקשורות לחייהם של מפורסמים, תוך שימוש בשיטות עריכה ועיצוב הפונות לרגשותיו וליצריו של הקורא. לכינוי הזה היא זכתה הודות לשימוש הנרחב שנעשה בעיתונים אלה בצבע הצהוב הזרחני והצעקני, והודות לנייר הזול והלא מעובד שבו השתמשו בעיתונים אלה, שהיה בעל גוון צהבהב.

זאת שיודעת

הרכילאית המקצועית הראשונה הייתה ככל כנראה לואלה פרסונס, שפעלה בארצות הברית בתחילת המאה קודמת. היא נולדה ב־1881, וכבר כנערה גילתה כישורי כתיבה, אבל זנחה אותם כשנישאה והפכה לעקרת בית. עם גירושיה היא החלה לעבוד כתסריטאית בחברת הסרטים של צ'רלי צ'פלין, ובמקביל החלה לכתוב טור ניסיוני בעיתון, שעסק בעיקר בסיפורים קטנים על כוכבי הקולנוע של אותה תקופה.

הרכילאית הראשונה: לואלה פרסונס (צילום: gettyimages)
הרכילאית הראשונה: לואלה פרסונס (צילום: gettyimages)

במשך ארבע שנים היא עברה מעיתון לעיתון עם טורה, עד שרנדולף הרסט, איל העיתונות האגדי, קנה אותה, והיא החלה לכתוב טור רכילות ברשת העיתונים שלו. פרסונס צברה המון כוח - בשלב מסוים היא כתבה בתפוצה ארצית בכל 400 העיתונים של הרסט - והייתה ידועה כמי שיכולה לרומם או להפיל כוכבים הוליוודיים. במשך 15 שנה, עד שנת 1937, היא הייתה הרכילאית היחידה, עד לכניסתה של המתחרה הדה הופר.

הדה הופר החלה את דרכה כשחקנית בסרטים אילמים בשנות ה־20 של המאה הקודמת, ופרשה ממשחק כשהקולנוע התחיל לדבר. בסוף שנות ה־30 החלה לכתוב מדור רכילות לבקשתו של עורך ה"לוס אנג'לס טיימס", שחיפש מישהי שתתחרה בלואלה פרסונס. כשחקנית הייתה הופר אחד המקורות העיקריים של פרסונס, והשתיים, שהיו מיודדות במשך שנים, הפכו ליריבות מרות.

השחקנית הדה הופרס, הפכה לרכילאית ולצ'ילבה של פרסונס (צילום: gettyimages)
השחקנית הדה הופרס, הפכה לרכילאית ולצ'ילבה של פרסונס (צילום: gettyimages)

בדרך כלל כתבו שתיהן את מה שהעבירו להן מהאולפנים, תוך שהן מוסיפות קריצה או נזיפה אימהית, אבל במקרה אחד לפחות הופר פשוט לא הייתה יכולה להתאפק: מספרים שיום אחד התפרצה לחדרה אישה צעירה ומבוהלת וסיפרה לה ששמה ג'ואן בארי, היא בת 22 וחצי, והיא בהיריון מצ'רלי צ'פלין, שהיה אז איש נשוי בן 54. הופר פרסמה את הסיפור, ויצרה סנסציה גדולה באמריקה, שלא הכירה עד אז סיפורים על הריונות מחוץ לנישואים.

רכילות כחול לבן

ידיעות רכילותיות חדרו לעיתונות הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה־20 בעיתון "הצבי" של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שרצה לבדר ולרגש את קהל קוראיו. בן אב"י היה חסיד של ז'אנר עיתונות הסנסציה, שהחלה לפרוח באותה תקופה באירופה, ונקראה כך בשל העריכה הסנסציונית, כותרות הענק הדרמתיות והידיעות הרכילותיות ששולבו בה לראשונה. הוא הצליח להגדיל בצורה משמעותית את קוראי "הצבי", עד שקם לו מתחרה: עיתון "החרות", שחיקה את המרכיבים הסנסציוניים שלו וגזל ממנו קוראים רבים. ה"צבי" נפגע אנושות מהתחרות ונסגר ב־1915, ואחריו נסגר גם "החרות". הסגנון הסנסציוני חזר לככב בארץ רק ב־1919, עם הקמתו של העיתון "דואר היום", שגם אותו, כמה לא מפתיע, ערך איתמר בן אב"י.

עיתונות הסנסציה של איתמר בן אב"י הייתה סנסציה קטנה לעומת הסנסציה שהתעוררה ביישוב עת יצא לאור "עיתון מיוחד", העיתון העברי הצהוב הראשון. את העיתון יסדו אלכסנדר זאובר ושלמה בן ישראל, שנחשבו לילדים הפרועים של העיתונות העברית, והוא עסק בעיקר בפלילים וברכילות על חייהם האישיים של ראשי היישוב, דבר שהיה נדיר באותה תקופה. מתי זאובר, שערך את העיתון, הקפיד לנסח את הכותרות הסנסציוניות שלו בחרוזים: "בעל בית מלון שכיח, נעל את אשתו על מסגר ובריח"; או "עזב את חברתו ושתי ברחוב הטורים, התחתן עם אסתר העשירה בפורים". העיתון זכה להצלחה גדולה, אך נסגר ב־1951, קצת אחרי שזאובר הצטרף למערכת "ידיעות אחרונות".

ציפורה מזועזעת

כבר בתחילת דרכו כעורך "העולם הזה", הבין אורי אבנרי את מה שכולנו יודעים היום: שערוריות מוכרות עיתונים. בתחילת שנות ה־60 הוא הקים את מוסד "העמוד האחורי" הסנסציוני, שעסק בעיקר בשערוריות מין, רצוי של ידוענים. עיון במבחר שערים אחוריים לא מותיר מקום לספק לגבי כוונתו של העורך לעורר את היצר, לגרום לקורא להזיל ריר ולקחת את העיתון הביתה. בין היתר נראו שם נערה עירומה שרק כיסא מכסה את דדיה, והכותרת זועקת: "הסטודנטית מגלה: ביקשו ממנה 'לארח' דיפלומטים גרמנים. האם משרד החוץ מעורב בפרשה?"; או תצלום של צעירה שעיניה מכוסות במלבן שחור: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית: 'כך הודחתי לזנות, סיפורה של הקטינה הדתייה מבני ברק שבגיל 14 איבדה את בתוליה". כל מילה נוספת מיותרת.

ככל שסיקור חיי הסלבריטאים נרחב יותר, כך אנחנו מעוניינים לדעת עליהם יותר. מחקר שערך הפסיכולוג האבלוציוני הנודע רובין דאנבר מסביר זאת בכך שככל שאנחנו יודעים עליהם יותר, כך מתגברת אצלנו תחושה של היכרות אינטימית איתם, ומכאן הדרך קצרה להתעניינות הבלתי פוסקת בהם. גם רגש הנקמה עובר פה מאוד חזק, מוסיף אבינעם בן זאב. "הם מצליחים? הם יפים? הם מרוויחים הרבה יותר ממני? אז שלפחות יסבלו קצת".

"ציפורה" הוא מדור רכילות מיתולוגי שנולד במוסף השבת של עיתון "חדשות" המנוח והפך למוסד בזכות הסגנון הייחודי, הקטנוני, המריר והעוקצני, שהתמקד לראשונה בצדדים המביכים של הסלבס. המדור נכתב על ידי רינו צרור, שהיה אז סגן עורך "חדשות", והעיתונאית ציפה קמפינסקי, שיש הטוענים שהמדור קרוי על שמה, וכתבו אותו רבים וטובים, ביניהם עירית לינור, גל אוחובסקי ואודי אשרי.

את החלל העצום שהותירה "ציפורה" בחיי הקוראים מילא כמה שנים מאוחר יותר העיתונאי גיל ריבה, שהיה כמוה - קטנוני, מריר ועוקצני, רק הרבה יותר. ריבה התחיל את הקריירה העיתונאית שלו כרכילאי של המקומון "צומת השרון", ואחרי כמה שנים עבר למוסף היוקרתי "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שם כתב את המדור "שליחות קטלנית", ששמו מעיד על אופיו יותר מכל מילה שנכתבה בו. ריבה היה ידוע כמי שיעשה הכל כדי להוציא סיפור, ותחקיר לא מחמיא על השיטות שבהן נקט כדי למלא את תפקידו פורסם במגזין התקשורת "העין השביעית". בין היתר נכתב עליו שם: "ריבה מצליח בכל שבוע להכין מדור שנועזותו וחדירתו לחיי אחרים מותירה את המתחרים כמה צעדים מאחור. בשפה מושחזת ועוקצנית הוא מציג את מרבית מרואייניו, גם אלה שהוא עצמו התקשר אליהם כדי לקבל מהם תגובה, כעדת מטרידנים שיצר הפרסום שלהם גורם להם להטריד את מנוחתו".

מילון הרכלנים

מאז יסודו של מדור הרכילות הרשמי הראשון בעיתון "העולם הזה", עיתונות הרכילות הלכה ושכללה שפה ייחודית משלה, כשכל אחד מהכותבים מוסיף עוד קיסם מושחז משלו למדורה. בין המילים שהומצאו במדורי הרכילות וגלשו במהירות לשפה המדוברת, אפשר למצוא את "כונפה" (מילה שנולדה במדור של גיל ריבה ומשמעותה אישה מכוערת); "נצפה" ונגזרותיה ("תורג'י ואנה נצפו כשהם מנשנשים זה את זה"); קולב או קולבית (דוגמן או דוגמנית); אאוטפיט ("אבוי לבושה: בר ונינט נצפו באותו אאוטפיט"); הורס/ת (מילה שנולדה ב"ציפורה"); אוחץ' ("יהודה לוי הגיע באאוטפיט של אוחץ'"); אקס/ית מיתולוגי/ת (מילה שנולדה ב"ציפורה" ורשומה על שם עירית לינור); "היפה והנכונה" (זכות היוצרים של "פנאי פלוס") או "מפורסתם" העתיקה (עליה חתומה העיתונאית גפי אמיר, שכתבה את המדור "סתם" הזכור לטוב).

ונסיים בנימה חיובית: ד"ר ג'ניפר קול, פסיכולוגית מאוניברסיטת סטפורדשייר באנגליה, חקרה ומצאה שרכילות חיובית, כלומר כזו שמשבחת את האחר, גורמת לעלייה בהערכה העצמית של המרכלים. אז שמרו לשונכם מרע.