הילדים יצאו השבוע לחופשת פסח, האחות הקטנה של החופש הגדול כמו שקוראים לה אצלנו בבית, ולמרות שיש אווירת אביב נעימה באוויר – התחושה בכל זאת הייתה קצת צורמת על רקע תקרית המורה מתיכון רבין בכפר סבא, בו מורה שלחה בטעות לתלמידים טבלה שריכזה את חוות הדעת הלא מאוד סימפטית של המורים על חלק מהתלמידים. הנושא כבר נידון לעומק בתקשורת ואין לי כוונה לחזור על הדברים, אבל אין ספק שהתקרית הזו גרמה לכל מי שיש לו ילדים בגילאי תיכון לשאול את עצמו אם המורים של הילד לא אומרים עליו את אותם הדברים, ואיך הוא היה מרגיש אם זה היה קורה בבית הספר שלו, אם היו אומרים על הילד שלו "תינוק מגודל" או "סוציומט".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
אין לי ספק שמאוד לא פשוט להיות מורה בימינו, ויש בין המורים כאלה שנותנים את נשמתם עבור התלמידים ולא מקבלים תמורה ראויה בשכר או הערכה מצד הילדים וההורים – אבל עדיין המקרה הזה חריג מאוד ולא ייתכן שמורה תשתמש בטרמינולוגיה כזו כלפי ילדים, שהרי זה מה שהם בסך הכל – תלמידים, לא מפלצות! אפילו מדריכים בצופים, שהם ילדים בעצמם, לא שמעתי שמדברים כך על החניכים שלהם, אז על אחת כמה וכמה התאכזבתי כששמעתי שזה האופן בו מורה בישראל בחרה להתנסח.
אולי טוב שחופשת הפסח הגיעה בדיוק עכשיו, מספיק זמן לכל המורים ברחבי הארץ שמתקשים להתמודד עם הנטל, להיזכר שהילדים האלה שאנחנו שולחים אליהם הם בעלי נפש רכה, גם אם אינם מושלמים, ולמלים יש כוח יותר מכל דבר אחר, כך שיש לחשוב לפני שמשתמשים בהן. התקרית הזו בהחלט הייתה שיעור מאלף, גם לתלמידים, גם לנו ההורים, ואין לי ספק שגם לכמה וכמה מורים.
צהוב עולהאני לא חובבת כדורסל נלהבת, למרות שלפעמים הייתי מאוד רוצה. כשאני רואה איך הילדים מצטרפים לבעלי בהתלהבות, שלצערי אינה נוגעת לי. כשיש משחק בטלוויזיה, כל הבית עובר לדום צהוב של מכבי - ואסור בשום פנים ואופן להפריע או חס וחלילה לחלוף מול המסך. מדי פעם גם הולכים למשחקים – עם אבא, כמובן, כי אמא לא מבינה כמעט כלום בנושא – והם חוזרים כל כך מאושרים ומלאי חוויות. אלא אם כן מכבי הפסידה, ואז הדיכאון שולט.
השבוע הצלחתי, כי אבא היה בחו"ל, ולא רק שהם היו סבלניים מאוד לנטייה שלי לשאול שאלות מעצבנות באמצע, כמו למה הוא מסר את הכדור להוא ומי זה הבחור הגבוה שמכדרר עכשיו – הם ידעו שלבסוף גם אני אסחף באווירה המרגשת שהייתה בהיכל. וכך היה: אווירה שאי אפשר להרגיש בשום מקום אחר, גם לא במשחקים של הלייקרס בלוס אנג'לס – הדריכות של האוהדים, ההתלהבות מרקיעת השחקים מכל סל שהובקע, תחושת הביחד המידבקת הזו שמצליחה לסחוף גם אנשים כמוני, שלא מבינים כלום בכדורסל. זו ללא ספק הייתה חוויה יוצאת דופן שעשתה לי חשק לעוד, רק שאולי בפעם הבאה כדאי שאבין קצת יותר בנושא, כדי שלא אצטרך לשאול את הבן שלי בסוף המשחק אם ניצחנו.
קולונוסקו-פאניקהיש מלה אחת שכשרוב האנשים סביבי שומעים, הם נכנסים לפאניקה: קולונוסקופיה. בדיקה לא נעימה בעליל, ללא ספק – כי מי בכלל רוצה לשכב אצל הרופא ושצינור ישוטט לו בכל מיני חלקים לא ממש נחמדים של הגוף, כמו המעיים? אבל כמו שהחברות שלי יודעות, יש דברים מסוימים שבהם אני מאוד משונה, וזה הזמן להתוודות כאן על אחד מהם: אני מאוד, מאוד אוהבת בדיקות מהסוג הפולשני הזה, כי בעיניי הן פשוט מרתקות – לראות מה קורה לך עמוק בתוך הגוף?! בשבילי זה לונה פארק!
התכונה הזו שלי, שמצטרפת להיותי היפוכונדרית מדופלמת, סקרנית פלוס ורופאה מבוזבזת, כשרופא המשפחה אמר שאולי כדאי ללכת לעשות קולונוסקופיה, במקום לראות את הבהלה בעיניים שלי, הוא הופתע לגלות שם התלהבות יתרה.
למעשה, כל כך התלהבתי שאפילו ביקשתי לעשות את הבדיקה ללא הרדמה, כפי שעושים אנשים נורמלים – גם כי אני קונטרול פריק שחייבת להיות בשליטה כל הזמן, אבל גם כי רציתי מאוד לראות מה קורה בכל רגע נתון. ומה אני אגיד לכם – זה היה מרתק! לראות פתאום את הגוף שלך מבפנים, באופן הזה – פשוט היה שווה את כל הכאב של הבדיקה (וזה לא ממש כאב, זה בעיקר לא מאוד נעים). החברות שלי חשבו שהשתגעתי כשסיפרתי להן על החוויות מהבדיקה, אבל עניתי להן את מה שאני עונה לכל מי שמרים גבה כשאני מספרת על התחביב הזה שלי: שכדוגמנית לשעבר, אין לי כל כך ברירה - אני צריכה להוכיח שיש לי גם יופי פנימי!
- לאתר ההמלצות של מיכאלה
