ערב. בית. מטבח. הילדים יושבים ליד השולחן, מסיימים להעמיד פנים שהם אכלו משהו, בדרך למקלחות-סיפור-פיפי-ולישון. ואת? את גם שם, בין השיש לשולחן. רק היי, מה זה בדיוק שאת עושה בין ניגוב השולחן לשטיפת הכלים? ומה זה ביד שלך? אה, כן. שאריות של הילדים. חצי פרוסת גבינה מהצלחת של הבן; טוסט נגוס מהצלחת של הבת; ואיך אפשר בלי קינוח – שניצל תירס קר, אכול ומנוקד בקטשופ שמישהו מהם העיף מהצלחת. אין מה לדבר, ארוחת ערב של אלופות.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
"לפחות חצי מהאמהות אוכלות שאריות של הילדים", אומרת טובה קראוזה, בעלת האתר "תזונה טובה" אשר נמנית גם עם צוות עיתונאיות לאשה. "ככל שהילדים קטנים, כך התופעה הזו נפוצה יותר. אגב, יש גם גברים שאוכלים ככה, אבל זה יותר נפוץ אצל נשים – כי הן אלה שלרוב נמצאות סביב האוכל, מכינות את הארוחה, מפנות מהשולחן ונמצאות עם הילדים בזמן האוכל".
"רוב הזמן אני מוצאת את עצמי מנקה שאריות מהצלחות של הילדים", צוחקת אושרית גור (37) מגני תקווה, אמא לשניים (שמונה וחצי וארבע וחצי), בעלת בוטיק "נקה" לנשים בהיריון ואמהות. "אני עוצרת רק כשזה כבר יומיים בצלחת".
"מאז שהגדולה שלי נכנסה לגיל ההתבגרות, לצערי אין יותר שאריות בצלחת שלה", מודה דנה שרון (35) מקיבוץ מצובה, אמא לשלושה (בת 12 ותאומים בני שמונה), מזכירת בית ספר. "למרבה המזל הקטנים תמיד משאירים משהו, ואני מלקטת מהצלחות שלהם. לאחרונה אני עושה את זה פחות כי עברתי לטבעונות, אבל עדיין נשארים לי האורז והאפונה. זה הגיע למצב שהילדים אומרים לי: 'הנה, נשאר לי לחם אם את רוצה'. גם בעלי כמוני: הוא תמיד זה שגומר את הפירות של הילדים, את הסנדוויץ' של הילדה".
איזה סוג של אוכלת שאריות את?
ובכן תלוי עם איזה סוג של "אוכלות שאריות" אנחנו נמנות: האם אנו נמנות עם "אוכלות הגם וגם" או עם "נטולות הצלחת": עם הסוג הראשון נמנות אלה שדווקא יושבות עם הילדים ואוכלות בנחת – אבל אז, אחרי שהן גומרות לאכול מהצלחת שלהן, מסיימות גם את הצלחות האחרות. "דווקא יש לי תרבות אוכל ואני חובבת אוכל טוב", מספרת למשל אושרית גור. "אני תמיד יושבת לשולחן, מעדיפה לאכול לאט, אפילו עם כוס יין. אבל כשהארוחה מסתיימת, ולמרות שגם לי בדרך כלל עוד נשאר ביס בצלחת, אני מוצאת את עצמי אוספת מהצלחות של הילדים. אני מאמינה שזה בא אצלי מההוראה ששמעתי כל כך הרבה פעמים כילדה: 'לגמור מהצלחת', כילדה לא הייתי מצליחה לאכול הכל, ואמא שלי הייתה גומרת מהצלחת במקומי".
קראוזה: "אכילה כזו נובעת בעיקר מחינוך מהבית, שאוכל לא זורקים. אם הילדים לא אכלו, אנחנו נאכל. אפילו כשזה אוכל לא טוב או לא טעים, או לא בריא לנו. פשוט כי חבל לזרוק. אם אמא שלך לא זרקה, גם את לא תזרקי".
"כשאני אוכלת את השאריות של הילדים, זה חוסך לי זמן, כי אחרי זה אני לא צריכה לשבת לאכול", אומרת דנה שרון. "נדיר שאני יושבת איתם, כי אני עסוקה בלהיות מלצרית שלהם, וגם כי הם אוכלים כשאני עדיין לא ממש רעבה. בסופו של דבר, אני מתמלאת מזה. אני יוד עת שזה לא נקרא לאכול מסודר, אבל פשוט חבל לי על הזמן".
"אני רואה לא מעט אמהות שאין להן כיסא ואין להן צלחת", אומרת יעל דורון-ריבין, מנטורית ומאמנת אמהות לקבלה, איזון והגשמה. "הן מספרות לעצמן שהן מחכות לבעל או שאין להן זמן לאכול, ובינתיים רק חוטפות פרוסת גבינה מהשיש או את הסוף של הלחם או את מה שנשאר בצלחת של הילד. הנטייה לאכול ככה נובעת משתי סיבות: ראשית, מרצון לתקתק, להיות יעילה. הזמן עם הילדים נתפס בעיניהן כזמן עבודה, הארוחה נתפסת בעיניהן כמשימה שצריך לבצע ולא כחוויה משותפת, ולהכין לעצמן צלחת נפרדת נראה כמו בזבוז זמן".
"שנית, זה נובע מאמונה שהילדים חשובים יותר - ואת, אמא שלהם, לא ממש חשובה. את אחרונה בתור. כמו שאת אוכלת את השאריות שלהם, ויש עוד סיבה, קצת יותר מוצנעת, שמשותפת לכולנו, ובגללה אנחנו אוכלות מהצלחת של הילד - אבל לא מזו של החבר שלו או של בן הזוג: התחושה שכמו שהילד הוא חלק מאיתנו, ככה גם אין גבולות אמיתיים בין האוכל שלו לשלנו. "אני יכולה אפילו לאכול משהו שנפל לילדים על החולצה, כי הם עצמי ובשרי," אומרת אושרית גור. "זה ביטוי של אינטימיות של אמא וגורים, שאוכלים אחד מהפה של השני".
מהשאריות אפשר לעלות קילוגרם אחד בחודש
אז מה הבעיה בעצם? בתור התחלה, הבעיה היא שמדובר באכילה לא ממש בריאה, בלשון המעטה. "זו אכילה לא מודעת," אומרת קראוזה. "זה אוכל שאנחנו בכלל לא סופרים ולא מרגישים שאכלנו, ויכול להצטבר לעוד כמה מאות קלוריות ביום. רק מהשאריות אפשר לעלות קילו בחודש. גם כשלא אוכלים אותן בנוסף לצלחת משלך אלא במקום צלחת משלך אפשר להשמין מזה – כי את לא מרגישה את הסיפוק שבאכילה; אין לך תחושת שובע נפשי ופיזי. במקום מסוים, נשאר חסך. וחסך צריך פיצוי, שבדרך כלל מגיע בצורת עוד אוכל".
"בנוסף, מדובר באכילה שלא מכבדת אותנו ולא מכבדת את האוכל שלנו. אם את רוצה את האוכל של הילדים – תכיני גם לך ממנו. ואם לא, למה לך לאכול אותו? איזה מין מסר את מעבירה לעצמך ועל עצמך? מה את מלמדת את הילדים שלך, ובמיוחד את הבנות שלך - שכשהן יהיו אמהות, הצרכים והרצונות שלהן יימחקו? לתת לעצמך כבוד זה בין השאר להבין שגם לך מגיע לאכול מה שאת אוהבת, בצורה אסתטית ונעימה, ולא מה שאחרים השאירו".
"יש כאן עוד בעיה", מוסיפה דורון-יבין, "והיא שאכילת השאריות במקום לשבת בנחת מבטאת תפיסה לא נכונה של הזמן שאנחנו מבלות עם הילדים. הרצון 'לתקתק' את הארוחה נובע מכך שאנחנו מתייחסות לזמן הבילוי עם הילדים כאל מטלה, שצריך כבר 'לגמור איתה' כדי שיהיה לנו זמן לעצמנו. כשאנחנו תופסות כך את הארוחה, אנחנו פחות סבלניות, פחות נהנות מהזמן עם הילדים. במקום להפוך את הארוחה לחוויה משותפת, לזמן בילוי, הראש שלנו רק רץ למטרה הבאה. ובשביל מה? כדי שיהיה לנו אחר כך עוד זמן לבהות בטלוויזיה או במחשב".
כך מפסיקים את ההרגל המגונה
.1 מתייחסים אל הארוחה כאל בילוי משותף: "חשוב לשנות את התפיסה לגבי זמן הארוחה, ולהבין שלא מדובר רק בזמן שאנחנו נותנות לילדים, אלא גם בזמן שאנחנו נותנות לעצמנו וזמן של בילוי משותף". אומרת דורון-יבין. "ובשביל זה, צריך לתרגל את מה שבשפת האימון נקרא 'מיינדפולנס', ובעברית – נוכחות. זה אומר שבזמן שאנחנו עושות משהו, אנחנו מתרגלות לעשות רק אותו ולא להספיק עוד משהו".
"כשאנחנו בגן השעשועים עם הילד, לעזוב את הטלפון. כשאנחנו בהליכה, להתרכז רק בהליכה. וכשאנחנו בארוחה עם הילדים – להיות רק שם במחשבות שלנו. אם נתרגל להיות בנוכחות, נגלה שזמן הארוחה הופך לחוויה נעימה במקום מטלה שצריך לגמור במינימום זמן ומאמץ. נגלה שאנחנו פחות עצבניות, פחות לחוצות על הזמן שלנו לבד, יותר מכילות וסבלניות, יותר נהנות – וגם אוכלות בצורה נכונה ומכבדת יותר".
2. מתכננים תפריט שיתאים גם להעדפות שלך: תשאלי את עצמך מה היית מזמינה במסעדה עכשיו, כמו שאת מתחשבת ברצונות של הילדים התחשבי באלה שלך. לפעמים גם מותר לך להכין משהו אחר לגמרי, רק בשבילך".
3. משנים את היחס לעצמך: "צריך להבין שכמו שחשוב מה הילדים אוהבים לאכול, חשוב גם מה אנחנו אוהבות לאכול. כמו שחשוב שהילדים יישבו בנחת, ככה חשוב שגם אנחנו נשב בנחת. להכין לעצמנו צלחת זה כמו לומר: 'גם אני פה, גם אני נוכחת'". אומרת דורון-יבין.
4. מכינים כמות אוכל מתאימה: אם את לא מסוגלת לזרוק אוכל, ומוצאת עצמך מרוקנת את הסוף של הסיר במקום להחזיר אותו למקרר, הכיני פחות אוכל", מציעה קראוזה. "ואם את לא מכינה לעצמך מנה כי 'אין מספיק', הכיני יותר".
5. מלמדים את הילדים לפנות את הצלחות שלהם: "מתקשה להיגמל מנשנוש שאריות אחרי הארוחה? למדי את הילדים מגיל צעיר להוריד את הצלחות מהשולחן ולפנות את השאריות לפח".
6. הופכים את זמן הארוחה לזמן בעל משמעות: כדי שחס וחלילה לא ישעמם לך לשבת עם הילדים, דורון-יבין מציעה לחשוב איך זמן הארוחה הופך לזמן משמעותי: למשל, לדבר על חמישה דברים טובים שקרו לנו היום, או ללמד אותם איך לאכול, או פשוט לתת לעצמכם זמן שקט יחד".
5 טעויות יסוד של אוכלות השאריות:
- אם זה בצלחת של הילד, לא נחשב שאכלת.
- אם זה קר, לא נחשב שאכלת.
- אם זה לא טעים לך, לא נחשב שאכלת.
- אם חטפת משהו תוך כדי הכנת סנדוויצ'ים לאחרים, לא נחשב שאכלת.
- מה שלא אכלת באופן רשמי, לא נחשב בספירת הקלוריות.
