למרות שכבר יצא לי לעמוד מול קהל פעם או פעמיים - או 300, אני חושבת שמעולם לא רעדו לי הברכיים כמו שהן רעדו השבוע, לפני ההרצאה שנשאתי בכיתה של הבן שלי. זה התחיל כשיום אחד הילדון הודיע לי חגיגית שבחטיבה שלו נערך יום מיוחד, בו ההורים מגיעים להרצות לתלמידים על על העיסוקים שלהם, ושהוא נידב אותי למשימה, אם אני מוכנה, כמובן. מוכנה?! כמעט פרצתי בבכי מרוב התרגשות! אבל לא רציתי "לעשות פאדיחות" כמו שהוא תמיד אומר, אז ניסיתי לשמור על פאסון ורק הזלתי כמה דמעות בלי ששם לב. כמובן שבלילה לפני לא נרדמתי מרוב התרגשות, כי נורא פחדתי ל"עשות פאדיחות".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
כשהגעתי לביה"ס, הילדון חיכה לי בשער והוביל אותי לכיתה. השתדלתי שלא יראה כמה אני לחוצה ונרגשת. לפניי עמד אבא של אחד הילדים שהסביר לכיתה על שוק ההון, ומיד חשבתי לעצמי - מה הם יחשבו עליי אחרי הרצאה רצינית כזאת? כשהגיע תורי, שאלתי אותם על מה הם מעדיפים לשמוע, על המקצוע שנקרא "דרמה תרפיה" או על עברי כדוגמנית. הייתי בטוחה שהם יתעניינו יותר בימי הדוגמנות שלי, אבל הופתעתי לגלות שהילדים המקסימים האלה, תלמידי כיתה ז', רצו לדעת יותר על השיטה הטיפולית. הם התעניינו, שאלו שאלות, ביקשו הדגמות והפגינו סקרנות שלא הייתה מביישת שום מסיבת עיתונאים.
לקראת סיום ההרצאה שלי, אחד התלמידים ביקש לשמוע שמות של דוגמניות מפורסמות שעבדתי איתן. אני והמחנכת הופתענו לגלות שאין להם מושג מי זו סינדי קרופורד, קלאודיה שיפר או נעמי קמפבל. אחר כך צחקנו, כי באמת, למה שיהיה להם אכפת מה היה לפני עשרים שנה? העיקר שהילדון היה מרוצה ושלא עשיתי פאדיחות.
L.A
לא היינו כאן בפורים, החלטנו לנסוע לביקור בלוס אנג'לס, שהייתה הבית שלנו במשך שלוש שנים. תכננו להישאר יותר ולא לחזור לישראל בשנים הקרובות, אבל אז, באחד מביקורי הקיץ שלנו בישראל, כמה שעות לפני שעמדנו לעלות על הטיסה חזרה לאל.איי, הבן הבכור לקח אותנו לשיחה וביקש שנרשה לו להישאר עם סבתא בארץ. אמר שהוא מבטיח שיהיה ילד טוב ותלמיד טוב, אבל הבטן שלנו כבר הייתה הפוכה לגמרי. כמה שעות אחר כך, כשהיינו עמוק בתוך האריזות לקראת הטיסה, בעלי בישר שאנחנו נשארים. הבכור היה מאושר עד הגג, הבן השני היה עם דמעות וכמעט לא האמין שזה קורה לו, הילדה הייתה המומה והקטן הסתובב מבולבל בין כולנו.
מאז עברה כבר שנה וחצי ואנחנו כאן. מאז הילדים לא נסעו לבקר בלוס אנג'לס כדי להיפרד מהחברים שם או מהשכנים, אז החלטנו שהגיע הזמן. החברים הנפלאים שלנו שם קיבלו אותנו כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן, אסתי וניר הזמינו לארוחת שישי וקישטו את הבית בבלונים ופרחים, ואני עצרתי את הדמעות כי הילדים הודיעו לי חגיגית שאסור לי לבכות במהלך הטיול הזה. טיילנו בעיר ופגשנו חברים, ובבית המלון אפילו חלקנו מעלית עם קתרין זיטה ג'ונס (ניסיתי לרמוז לבעלי שיסתכל, אבל הוא היה עסוק עם האייפון) והילדים, שנהנו מאוד מהביקור, סיכמו אותו כמו שרק הם יכולים: "כיף בלוס אנג'לס, אבל אין כמו בארץ".
יום הולדת 43
חגגתי יום הולדת השבוע, עם המספר המשונה הזה, 43. לא משהו עגול וסימבולי כזה, לא מספר של אמצע עשור. סתם, באמצע. 43. ולמרות שזה סתם מספר, עדיין משונה לי מאוד לומר אותו. הוא נשמע לי גדול, מבוגר ובעיקר לא ממש קשור אליי. הבדל גדול מ-42 אין, כמובן. אולי נוספו עוד כמה קמטים וקילוגרמים.
המספרים מקבלים כובד רציני יותר כשאני מתחילה לחשב כמה שנים עברו מאז שפגשתי את החבר ההוא, שנתקלתי בו השבוע (20 שנה), כמה זמן עבר מאז שגרתי בניו יורק (גם 20 שנה), או מתי זה היה כשאני והחברה הזו הכרנו בבית הספר היסודי (35 שנה!!!). כמה שנים עברו מאז יצא השיר הזה של סטיבי וונדר שמתנגן עכשיו ברדיו ואני מתלהבת ממנו כל כך (30 שנה).
כן, זה חתיכת פז"מ, אבל המספרים מחווירים לעומת המבטים של הילדים שלי, שמביעים "שיואו, את כזאת זקנה!", או כשהם מתחילים לחקות אותי רוקדת ואני מבינה שבעיניהם אני סוג של דינוזאור עתיק. לכי תסבירי להם שפעם גם את היית בגילם, ויותר מזה – שיום אחד גם הם יהיו בני 43, וגם להם יהיו ילדים שיזכירו להם כמה מהר הזמן חולף.
