יום המשפחה עבר בשקט יחסי השנה. אולי בגלל שהוא יצא ביום ראשון, ואחרי סוף שבוע שלם של משפחה, כשכולם מתעוררים בבוקר עייפים וקצת מבואסים שהשבת עברה כל כך מהר, לאף אחד לא מתחשק לחגוג - ואולי בגלל שמאז שהפכו אותו מיום האם ליום המשפחה, אנחנו האמהות קצת נוטרות טינה על העניין הזה ואחרי הכל, אם יש מישהו בבית שמארגן חגיגות אלה כנראה אנחנו.
אבל בין הכנת סנדוויץ' אחד לשני שאלתי את עצמי מה הייתי רוצה לקבל מהילדים מתנה ליום המשפחה, ועלה לי רעיון למתנה המושלמת: להכריז על יום המשפחה כעל יום "הפוך על הפוך". יום שבו הילדים יהיו ההורים, ואנחנו ההורים נהיה הילדים. ככה הם יצטרכו להעיר אותי שלוש פעמים בבוקר ולהזכיר לי בטון מנג'ס שאני מאחרת לביה"ס, הם יעמדו להכין סנדוויצ'ים, הם יצטרכו לענות לשיחת טלפון מהמורה ולהסביר לה למה שוב שכחתי את מחברת חשבון בבית, הם יצאו לטייל עם הכלבים, הם יסדרו את הבלגאן שאני משאירה מאחורי בכל הבית, הם יצאו לעשות סידורים ולשלם חשבונות בזמן שאני אשאר לראות טלוויזיה ולשחק באקס בוקס.
ומה אני אצטרך לעשות? בעיקר לקטר על כמה שהם נודניקים וחופרים וגם לריב איתם כדי שיתנו לי להישאר ערה עוד שעה ולא יכריחו אותי ללכת לישון מוקדם. למרות שאחרי יום כזה, של להיות ילדה, אני בטח אהיה מאוד עייפה, ולמחרת אצטרך לקום ולחזור לתפקיד הרגיל שלי. והסנדוויצ'ים לא יכינו את עצמם.
ערוץ הכלבים
אפרופו יום המשפחה, כבר כתבתי כאן בעבר על כך ששלושת הכלבים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה, ובשבילי הם כמו ילדים נוספים על ארבע רגליים וקצת יותר מדי שיער. לפני שבועיים בערך חברה שלי סיפרה שב-yes העלו ערוץ מיוחד שנקרא DOG TV, ערוץ לכלבים. הרעיון הזה מאוד הצחיק אותי בהתחלה, אבל אז חשבתי על זה קצת יותר ברצינות – בסך הכל לחבר'ה שלי אין יותר מדי מה לעשות במשך היום חוץ מלישון ולהמתין בציפייה דרוכה לטיולים שלהם ובערוץ מציעים בעצם כל מיני קטעים שיעזרו להם להרגיש שהם לא לבד כשהם נשארים בבית בלעדינו. אז הדלקתי להם את הטלוויזיה על ערוץ הכלבים ובזמן שהשחור הגדול נראה די מסוקרן לכמה דקות, שני הקטנים הגיבו באדישות יחסית. אולי כשלא היינו בבית הם באמת היו מרותקים יותר, אולי לא. בכל מקרה מדובר ברעיון חמוד מאוד, רק שלא יבקשו גם שנשאיר להם פופקורן בפעם הבאה.
ואם אנחנו כבר מדברים על ההולכים על ארבע, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקש מכם להתגייס לעזרת מוקד החילוץ וההצלחה של עמותת תנו לחיות לחיות, שעומד בפני סכנת סגירה. מדובר במוקד היחיד מסוגו בארץ שבלעדיו, אלפי כלבים וחתולים, שגם ככה סובלים מיחס מחפיר במדינה שלנו, יוותרו ללא מענה בכלל. כל מה שצריך לעשות הוא לשלוח SMS למספר 5577, לתרומה של עשרה שקלים, שיכולים להציל חיים. כמה שניות מהחיים שלכם שיכולות להציל חיים של ייצור מופלא. בבקשה התגייסו לעזור.
תערוכה
אחת לכמה זמן, כשאני מרגישה שאני צריכה לתת לראש הפוגה קצרה מכל השטויות של היומיום, אני אוהבת לקפוץ למוזיאון כלשהו ולצפות בתערוכה שמתקיימת שם. זה עושה לי הרגשה קטנה של ניו יורק, כשהקפיצה למוזיאון או לגלריה היא עניין שבשגרה, וגם, אני מודה, זה נותן לי לא מעט השראה ומזכיר לי כמה אמנות יכולה לרפא ולרומם את הנפש. השבוע ביקרתי במוזיאון הרצליה לאמנות מודרנית. כרגע מוצגת שם תערוכה בשם "מחוות תיאטרליות", שכוללת את האוסף הפרטי לאמנות של אבי ואודי אנג'ל, שנצבר ונאסף בקפידה במשך שנים.
הרעיון של התערוכה כל כך פשוט ומבריק: אוסף של מיצגים, תמונות, ציורים, פסלים, רהיטים, חפצים ואביזרים של אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל, וכולם עושים שימוש כלשהו בבמה ובכלים שונים של אמנות כדי להעביר את המסרים שלהם, שעוסקים המון בסצנות אייקוניות, מהתנ"ך למשל, או בהתנהגויות אנושיות יומיומיות. מעין שילוב של תערוכה ותיאטרון בחלל אחד, שפשוט מנתק אותך לכמה שעות מהמציאות הלוחצת והשגרה ויוצר חוויה מאוד מפעימה ומרגשת, או כמו שאני קוראת לזה – לונה פארק לנשמה.
