שישי בצהריים הוא בדרך כלל הזמן הקדוש שלי לעצמי, זמן שמוקדש להשלמת שעות שינה ודפדוף בעיתונים. אבל השבוע החלטתי לשבור שגרה ולקחתי איתי את טובית להקרנת הסרט "אמא מלווה", שנערכה בחסות מרכז לטיפוח אסתטי. חמש דקות לתוך הסרט, אגב, הבנתי למה הבחירה הגאונית לארגן הקרנה דווקא של הסרט הזה – אתם פשוט חייבים לראות כמה מדהים ברברה סטרייסנד נראית בגיל 70!
הסרט מספר על בחור שצריך לצאת למסע ומחליט לצרף אליו את אמא שלו (שמגלמת סטרייסנד), מה שכמובן יצר אינספור תרחישים מגוחכים ומצחיקים. הזדהיתי מאוד עם דמות האמא החרדתית והמתערבת יתר על המידה, זו שתמיד מספקת עצות אימהיות בטיימינג הכי גרוע שיכול להיות. המחשבה העיקרית שעברה לי בראש בזמן הצפייה הייתה, "כמה היא חופרת לו!" בזמן שהוא מגלגל בייאוש אוטומטי את העיניים. אז נזכרתי בפסיכולוגית שאמרה לי פעם שהדבר החשוב ביותר מול ילדים הוא לא להתערב בחייהם, שזה כמובן הדבר הקשה ביותר לנו האימהות לעשות.
הרי כל מה שאנחנו מנסות לעשות כשאנחנו רואות אותם מתבגרים ומסתבכים עם עצמם הוא הרצון לומר: "חבר'ה, הייתי שם ממש לא מזמן ואני יודעת איך זה מרגיש!", או הדחף הטבעי שלנו להיות המבוגר האחראי ולא לתת לילד ללכת לביה"ס עם מכנסיים קצרים כשבחוץ עשר מעלות. הפסיכולוגית הסבירה לי אז שיש הבדל בין גילוי אחראיות ליתר התערבות ושהטיימינג הוא הכל. צריך לדעת איך להגיד את מה שיש לנו, ומתי, ולקבל את זה שלפעמים הילדים צריכים לעשות את הטעויות שלהם כדי ללמוד.
אחרי ההקרנה רשמתי לעצמי ביומן לחזור לקרוא בפעם השלישית את הספר "עוף, גוזל" של עלי כ"ץ, ספר נהדר עם תובנות מעולות שעוזר להבין ולפענח מצבים יומיומיים מול הילדים, תובנות שקצת נשכחו ממני כמו שקורה עם כל ספר. ועוד רשמתי לעצמי: להקפיד לצפות ביותר סרטים, פינוק אמיתי לשישי בצהריים, ובכלל.
תטא הילינג
השבוע הרגשתי שאם אני לא לוקחת פסק זמן מהמירוץ המטורף הזה שנקרא החיים, אני אשתגע. התחלתי לפשפש ביומן בניסיון לאתר כמה ימים פנויים כדי לצאת לנופש וגיליתי שרוב הסיכויים שזה לא יקרה לפני 2015. אבל אז נזכרתי באלטרנטיבה השפויה שלי: לפני כמה שנים גיליתי את התטא היליניג. זה קרה בזכות חברתי הטובה שירה, שקמה בוקר אחד, בגיל 40, והחליטה שנמאס לה להיות רק פסיכולוגית ארגונית והיא הולכת ללמוד לטפל בתטא הילינג. מאז, בכל פעם שאני מרגישה שאני צריכה מנה טובה של אנרגיה או מקום בטוח לשחרר בו כעסים ולחצים, אני קובעת טיפול אצל שירה ויוצאת ממנו כמו חדשה. אז השבוע כאמור, הרגשתי קצת חלודה. אולי אווירת פוסט הבחירות או החורף לא-חורף הזה שיש כאן ואולי סתם תקופת שגרה נטולת חופשים גרמו לי להזדקק לקצת הפוגה וכשאני לא יכולה לקחת אחת כזו תרתי משמע, אני קופצת לטיפול אצל שירה.
שיטת התטא הילינג מבוססת על עיקרון של אהבה ללא תנאי ועל אמונה שכל דבר שנבקש בחיים האלה יגיע אלינו אם רק נעז לבקש ונאמין שמגיע לנו. באמצעות דימיון מודרך, שירה מלמדת אותי להשתחרר ממחשבות שליליות וכובלות ולא להקשיב לאויב הגדול ביותר שלי – אני עצמי. הטיפולים אצלה הם כיף אחד גדול ולא דורשים מאף אחד לחטט בפצעי נפשו או לייבב בבכי. בכל פעם שאני יוצאת מטיפול אצלה אני מרגישה שאני מרחפת הביתה על ענן ויודעת שזו הייתה בדיוק החופשה שהייתי זקוקה לה.
באים להתארח
בשבועיים האחרונים יצא לי להתארח הרבה יותר מהרגיל. שבת, הילדודס אצל חברים שלהם ואנחנו מתייצבים אצל חברים שלנו שהזמינו ערב קודם לכן לצהריים מפנקת של שבת. בכל פעם שאני מוזמנת לארוחה אצל אחרים, אני מוצאת את עצמי מתפעלת מהקלות שבה הם מסוגלים להנדס ארוחת מלכים ולגרום לזה להיראות כאילו זה קל כמו להכין טוסט גבינה צהובה.
התחלנו אצל ענת, שמתקתקת ארוחות לחמולות בשלוש וחצי שניות (והיא גם מהנשים האלה שכל מה שצריך כדי לשמח אותה הוא לשלוח אותה לסדנת שף בה טרם ביקרה). שבוע אחר כך קפצנו לקארין ועידו – הוא בשלן מדופלם שממש התחננו בפניו שייגש להיבחן ל"מאסטר שף" (הוא סירב בתוקף) והיא אופה עוגות כל כך טעימות וגבוהות שמתחשק לעבור לגור בתוכן. כשאני מסיימת ארוחה כזו, אני לא יכולה שלא לחשוב על שיטות האירוח שלי. גם אני מאוד אוהבת לארח, רק שאצלי בישול ארוחה ליותר מחמישה אנשים מצריכה הקמת חמ"ל – עם לפחות חמישה ספרי בישול פתוחים בכל רגע נתון, שלושה אתרי אינטרנט למתכונים ו-18 קפיצות למכולת, לקנות עוד מצרך ששכחתי. אחרי שסיימתי לבשל, המטבח נראה כאילו עברה בו הוריקן.
המצחיק הוא שדווקא נולדתי לאישה שהיא המארחת והבשלנית האולטימטיבית – היא מסוגלת להעמיד חמישה סירים במקביל בלי לשפוך טיפה, לרקוד לצלילי הרדיו במטבח תוך כדי וגם להכין לילדים מה שהם מבקשים במקביל. רק השבוע אחד הילדים שלי ביקש ממנה עוגיות לכיתה בהתראה של 24 שעות, וקיבל אותן בלי בעיה. ילד שני ביקש "איים צפים" לקינוח ויום למחרת האיים שטו אלינו הביתה. אם אני מקנאה בחברים ובחברות שלי שמתקינים ארוחות פאר בקלילות, אז בילדים שלי אני מקנאה אפילו יותר – הרי כשאני הייתי ילדה אמא שלי לא נענתה בכזו מיידיות לכל בקשה שלי. ובעצם, עד היום היא לא תמיד נענית. כשאני שואלת אותה למה, היא תמיד עונה "נו, מיכאלה, את יודעת איך זה – כשהנכדים מבקשים זה משהו אחר". ואני תמיד עונה לה: "כן, זה בהחלט משהו אחר".
