בעודה נושאת מונולוג מפואר המרוכב ברובו מרצף הטחת האשמות, אמרתי לעצמי: "מיכאלה, תהיי סבלנית. תקשיבי ותכילי אותה, וכשהיא תסיים, תגידי את מה שיש לך להגיד".
היה גם קול קטן שנזף בי: "סליחה, מה פתאום את יושבת כאן ושותקת בזמן שהיא מאשימה אותך בכל עוולות העולם? תעני לה כמו שמגיע לה!", אבל מזמן למדתי שלא להקשיב לקול הקטן הזה, כי בדרך כלל הוא רק מחריף את המצב.
התאמצתי להגיב בצורה בוגרת ומתחשבת, והקשבתי בזמן שמנתה את רשימת הטענות שלה כלפיי ואת הטעויות שעשיתי לדעתה (בקושי שתיים, אם בכלל). אלא שאז הגיע הטוויסט בעלילה: כשהחברה שלי, שהתקשרה בתחילת השבוע כדי לבשר לי שהיא קצה בחברות בינינו, סיימה לפרט רשימה ארוכה של מגרעותיי כחברה, היא אמרה את המשפט הבא: "תראי, אם את רוצה להישאר חברה שלי, תצטרכי להשתדל יותר, אבל אני מוכנה לתת לך עוד צ'אנס". זה היה השיא מבחינתי, עניתי (לאחר שנזפה בי כאילו הייתי ילדה בגן) שאני לא מרגישה צורך להתאמץ ושאני לא מאמינה בחברות שמתקיימת מתוך אילוץ והכרח.
התגובה שלה לא איחרה לבוא: במקום להפוך את המונולוג שלה לדיאלוג בוגר בין שתי חברות בשנות הארבעים לחייהן, החברה שלי, שכעת כבר חברה לשעבר, פשוט מלמלה "אז שיהיה לך בהצלחה בהמשך" וניתקה את השיחה.
הייתי המומה. ופגועה. עד כדי כך המומה ופגועה שנותרתי בסוף השיחה הזו עם דמעות ולא הצלחתי לישון כל הלילה. בעיקר שאלתי את עצמי איך יכול להיות שבגיל 43 אני מוצאת את עצמי בסיטואציה מטופשת וילדותית כל כך, בה חברה מחשבנת לי כל פעולה, כל מלה, כל משפט, בודקת בקפדנות כל הזמן מי עשתה יותר עבור השנייה ולמה. סיטואציה שבה חברה שעשיתי עבורה כל כך הרבה, מוכנה פשוט לנתק אותי מחייה ולא מנסה אפילו למצוא דרך לפתור את העניינים. ואולי הדבר שהכי הפתיע אותי הייתה העובדה שגם בגילי, אני עדיין כואבת ונעלבת כשמוכנים לוותר עליי ככה, בכזו קלות מתסכלת ופוגעת.
השיחה הזאת הטרידה אותי ימים ארוכים, נמלאתי כעס בכל פעם מחדש. ניסיתי להבין איפה הייתי לא בסדר, תהיתי אם לכתוב לה מכתב ולומר את אשר על לבי. לבסוף הבנתי שמגיע שלב בחיים בו אתה מבין שאם מישהו מוכן לוותר עליך, ההפסד באמת כולו שלו, ושאתה בטח לא צריך להצטדק על מי ועל מה שאתה. אם החברה הזו שלי קוראת את השורות האלה, אני רוצה לאחל לה המון הצלחה בהמשך, ובעיקר הפנמה מהירה של משמעות המושג "חברות". ולא, לא מדובר במשהו שמשליכים לפח כמו בגד ישן, רק כי פתאום נדמה לך שהוא פתאום פחות מתאים לך.
אקשן, מצלמיםהשבוע מצאתי את עצמי מבצעת את אותן הפעולות הישנות שפעם היו חלק בלתי מבוטל מהשגרה שלי, ומגלה שיש דברים שדוגמנית אף פעם לא שוכחת, גם כשהיא כבר דוגמנית לשעבר: הוזמנתי ליום צילומים, אז באופן אוטומטי ארזתי מזוודה מלאת נעליים (כי קשה למצוא סירות במידה 42), שתיתי הרבה מים כדי שהעור יראה טוב יום למחרת, התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, אפילו יותר מבדרך כלל ויצאתי לי ליום הצילומים. רק בדרך לסטודיו קלטתי לאן בעצם אני הולכת: ליום צילומים! גל של נוסטלגיה וגעגוע שטף אותי, והגעתי לשם מחויכת ומאושרת, שמחה ומלאת אדרנלין. כשכבר עמדתי מול המצלמה, נזכרתי כמה אני אוהבת בדיוק את הרגע הזה, כשאת עומדת שם מתחת לתאורה ויודעת באופן בלתי מוסבר בדיוק מה המצלמה צריכה ממך, ואז מגיע הפלאש והקסם קורה.
תוך כדי חשבתי גם כמה זה משעשע שפעם, בימיי כדוגמנית, הייתי תמיד הכי צעירה בסטודיו, ופתאום אני המבוגרת בת ה-43 שמסתובבת על הסט. כולם היו צעירים ממני: הצלם, המאפרת, הסטייליסטית ומעצב השיער. הרגשתי נהדר עם זה, גם כי כולם היו מקסימים ודאגו שיהיה לי יום משגע, אבל גם משום שאת גל הנוסטלגיה והגעגוע החליף כבר גל אחר. גל של שמחה והקלה, על כך שהחיים שלי נמצאים במקום אחר היום, ועדיין יש לי אפשרות לחזור מדי פעם ל"מיכאלה הישנה", לשחק איתה ולהחזיר אותה בחזרה להיכן שהיא שייכת – לעבר.
ד"ש מאבאעוד שיחת טלפון מוזרה הגיעה אלי השבוע, כשאישה שאינני מכירה צלצלה אליי לבקש את עזרתי. את השיחה היא פתחה במשפט: "שלום מיכאלה, אני עזרתי לאביך לפני 20 שנה". אחר כך המשיכה והסבירה שכיום היא עובדת ומתנדבת עם ילדים, ושהם ישמחו לקבל את עזרתי. תוך כדי שהיא דיברה, שאלתי את עצמי מדוע הרגישה צורך לציין את העובדה שסייעה לאבי ז"ל לפני 20 שנה. אבא שלי, שהיה רוקח, מעין "רופא העיירה" בימים ההם, ממש כמו בסרטים, היה אחד האנשים הנדיבים והמסורים ביותר שאי פעם התהלכו בעולם הזה. אני זוכרת איך בתור ילדה היה פותח את בית המרקחת בשתיים בלילה רק כדי לספק תרופות למשפחה עם ילד חולה.
האישה הסבירה שסייעה לאבי בכתיבת מכתב כלשהו. זה הצחיק אותי, כי תיארתי לעצמי כמה הוא וודאי עזר לה ולמשפחה לפני שהרשה לעצמו לבקש טובה קטנה. הוא ראה במקצוע שלו, הרוקחות, כשליחות, לא פחות, וכך גם חינך אותי – לעזור תמיד וכמה שאפשר, בלי לצפות לתמורה. כשהגברת סיימה לדבר אמרתי לה שאעזור בשמחה. אבל לא בגלל שעזרה לאבי לפני עשרים שנה, אלא פשוט משום שאני תמיד שמחה לעזור, בדיוק כמו שאבא שלי לימד אותי.
- לאתר ההמלצות של מיכאלה
