מאחורי כל אשה חזקה, עומדת חברה טובה

סמדי שליֿ, אנחנו חברות בערך מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו. את גרת בקומה החמישית ואני בקומה השישית. 20 סנטימטר גובה תמיד הבדילו בינינו, ואנשים היו צוחקים כשהיינו חולפות יחד ברחוב. את מבוגרת ממני בחודש וחצי וחוגגת 43 חורפים לפניי, למרות שאת עדיין נראית בת 18 ולנצח אזכיר לך איך ביקשו ממך תעודת זהות כשהיינו יחד בלאס ווגאס, בגיל 40, וכשגילו בת כמה את באמת, פינקו אותנו בדרינק על חשבון הבית.

החברות שלנו היא אוסף של זיכרונות ילדות מתוקים: משחקי חמש אבנים, כדור עובר (שהילדים שלנו בכלל לא מכירים), קלאס, קפיצה בחבל והקפות בשכונה. שריקות דרך המרפסת האחת של לשנייה בשעות הצהריים, כדי חלילה לא להעיר את ההורים מהשלאף שטונדה. התבגרנו יחד, ויחד חווינו את כל הפעמים הראשונות: מסיבות ראשונות, דייטים ראשונים שאחריהן היינו ממתינות זו לזו ערות כדי לשמוע ולהחליף חוויות בעידן שלפני הסלולר והסמארטפון. יכולנו לשבת לילות שלמים, לצחוק ולהחליף בגדים. כמובן שמפעם לפעם רבנו ולא דיברנו, ואז היינו מתחמקות זו מזו – אני הייתי עולה במעלית ואת במדרגות, ולהיפך, עד שהיינו מבינות שככה אי אפשר, משלימות וצוחקות על הכל.

כשהתחלתי לדגמן ועברתי לגור בחו"ל שלחנו ים של מכתבים האחת לשנייה, ולפעמים היית עולה לאמא שלי כדי להגניב שיחה קצרה ולשאול מה העניינים. החברות שלנו מעולם לא התרופפה, אלא רק הלכה ונעשתה קרובה ואינטימית יותר משנה לשנה. גם כשמצאנו זוגיות, התחתנו והתחלנו ללדת ילדים, ניסינו לתאם את ההריונות כדי שהילדים יהיו בני אותם הגילים והגענו ללידות האחת של השנייה, כולל לידה אחת שבה סימסתי לך שירדו לי המים ואת הגעת לבית החולים לפניי וצעקת עליי שאני חסרת אחריות כי לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע.

השנים הבאות עברו עלינו בשיחות על קקי וחיתולים, חינוך ובגדים לקטנים. היינו נפגשות בשבת בבוקר עם העגלות, מנסות להגניב קפה וארוחת בוקר כמו פעם (כולל האיש הזקן ההוא, שהסתכל עלייך ותהה בזעם למה ילדה בת 17 צריכה ילדים, וגם כשהסברנו לו שאת כבר בת 28, הוא סירב להאמין).

בגיל 40, כשגרתי בלוס אנג'לס, רון ארגן לי מסיבת הפתעה. באמצע המסיבה הוקרן סרטון עם ברכות מכל החברים, וגם את הופעת בו, כמובן – בקושי הצלחת לדבר, בכית ותיארת את הגעגועים והקושי שבמרחק, ואני פרצתי בבכי אחרייך, רק כדי לגלות שהגעת לאל.איי בהפתעה, יחד עם החברות האחרות שלנו, טלי, נאווה, ליאת ואלונה. זו הייתה ההפתעה האדירה של חיי ואחד השבועות הכי כיפיים שאי פעם חוויתי. בכיתי מכל שטות וכל הזמן ציינתי שאני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שהביקור שלכן אינו חלום.

הבעלים שלנו, לאורך השנים, נראים די מרוצים מהסידור הזה. מה"חברה הבעל" שיש לכל אחת מאיתנו. החברה הכי טובה שנמצאת שם תמיד כדי לספוג את כל החפירות שהבעל מתקשה להכיל, או להרגיע כשהוא מעצבן. כמו עם הבעלים, גם האחת עם השנייה אנחנו מדברות 20 פעמים ביום, משתפות חרדות, שגעונות ופחדים ויודעות שבצד השני תהיה רק הכלה והבנה, ואפילו לא טיפת שיפוט. את מסוגלת לנחש מה עובר עליי עוד לפני שאמרתי "הלו?" בטלפון, או אפילו רק ממבט. עד כדי כך את מכירה אותי ואני אותך. הילדים כבר צוחקים עלינו שאנחנו דומות כל כך, שאפילו הצחוק שלנו נשמע דומה וששתינו מסוגלות לפרוץ בבכי מכל התרגשות קלה. ככה נראית החבילה המשפחתית המושלמת, ללא ספק. ואת כבר מזמן משפחה שלי, אחות. לא רק החברה הכי טובה.

באופן טבעי, את היית האדם הראשון לו סיפרתי על הרעיון לאתר האינטרנט שלי, ובלי לחשוב פעמיים מיד אמרת שאת איתי. במשך חודשים פעלנו יחד כדי לשכנע את הבעלים והסביבה הקרובה, להבטיח שעבודה משותפת לא תגרום לחיכוכים ודרמות ואחר כך, כשהגיע הזמן להוציא את הפרויקט אל הפועל, השקעת את כל כולך מהרגע הראשון וברור לי שבלעדייך, זה לא היה קורה. את מנהלת את האתר שלי ביד רמה, ויודעת גם לנהל אותי כשצריך. נכון שלפעמים אני לא אוהבת לשמוע ביקורת, וקורה שגם אנחנו רבות, כמו כל זוג חברות, אבל אנחנו תמיד זוכרות שמעבר לכל, אהבה עצומה שוכנת בינינו, והיא תמיד תנצח.

סמדי יקרה שלי, זו הזדמנות נהדרת להודות לך על העבודה הקשה. על ההשקעה, הסבלנות, האמונה. על השותפות למסע. על חברות מלאת כנות, אומץ ואמת, חברות שמזינה אותי מדי יום ושבלעדיה הייתי חצי בנאדם. ובעיקר תודה על העובדה שלמרות שאנחנו כבר בנות 43, נשות קריירה ומשפחה ואמהות לילדים, עמוק בפנים נשארנו אותן שתי ילדות ששורקות זו לזו מהמרפסת. מקווה שנישאר כאלה לנצח.

אוהבת המון,

מיכאלה