לפני שנתיים התחלתי להתנדב בבית הספר "תיכון טכנולוגי חדש נעמ"ת", בית ספר שקולט אליו תלמידים שסובלים מלקויות למידה וקשיים אחרים ולא מצאו את מקומם במסגרות הגדולות והתחרותיות והגיעו אליו כדי למצות את יכולותיהם. הם מגיעים מכל איזור תל אביב, 140 בסך הכל מכיתות ט' עד י"ב, חבוטים מחוסר אמונה של הסביבה בהם, וחוסר אמונה עצמית שהתפתחה כתוצאה מכך.
בית הספר מספק להם חוויית לימוד שונה מכל מה שהכירו: מסגרת אינטימית ואכפתית, עם צוות מדהים של מורים מופלאים, שקשובים בכל רגע נתון לצרכיו האישיים של כל תלמיד ותלמידה. במו עיניי ראיתי את המהפכים שהתרחשו בין כתלי בית הספר הזה: תלמידים שבעבר נכשלו במבחנים, מצטיינים לפתע ופורחים. נערים ונערות שנהגו להבריז מהלימודים על בסיס קבוע, מקפידים להתייצב לשיעורים מדי יום. העיניים שלהם, שהיו כבויות ומיואשות, פתאום נוצצות מאושר וגאווה. רצים לספר לי על הציונים הטובים שהם מקבלים ומשתפים בחלומות לעתיד שעד לא מזמן כלל לא היו להם. פשוט נסים מהלכים קטנים ומרגשים עד דמעות.
בשבוע שעבר, במהלך ישיבת הלילה הקבועה של צוות המורים, הגיעו הבשורות המרות: משום מקום, הם לפתע התבשרו שעמותת נעמ"ת, וההסתדרות בראשה, מכרו את המבנה בו שוכן בית הספר – אבל לא דאגו מבעוד מועד למצוא מבנה חלופי. המשמעות היא שלמפעל החינוכי הנדיר הזה, שעושה עבודת קודש, פשוט אין לאן ללכת, ולאחראים ממש לא אכפת מה יעלה בגורלו או בגורל התלמידים שזקוקים לו כל כך. (בשנה שעברה, למשל, כ-25 אחוז מבוגרי המחזור סיימו עם תעודת בגרות מלאה – אלה נתונים מעוררי השתאות שמוכיחים כמה בית הספר הזה הוא מקום שפשוט מספק הזדמנות שנייה למי שבאמת ראויים לה).
כששמעתי את הבשורה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב זעם ותסכול. הסיטואציות האלה תמיד מדגישות כמה אנחנו, האנשים הפשוטים, חלשים מול התאגידים הגדולים, שבצע הכסף עומד לנגד עיניהם, הרבה לפני טובתם של 140 תלמידי תיכון, שעלולים למצוא את עצמם במצוקה אמיתית כתוצאה מהעניין. חוסר אונים שאיש לא יודע כיצד להתמודד איתו, ומה שכאב יותר מכל היו התגובות של התלמידים.
יום למחרת צוות המורים עבר בין הכיתות והסביר את המצב, כולל גם כמה רעיונות אפשריים לפיתרון. רוב התלמידים קיבלו את זה קשה, שמעתי משפטים כמו "אם ייסגר בית הספר הזה, אני מפסיק ללמוד" או "אני בשום פנים ואופן לא הולך לבית ספר אחר", ואפילו כמה תלמידים שהכריזו שיעדיפו ללכת לעבוד, מאשר להמשיך ללמוד במקום אחר.
זו תחושה קשה מאוד. המורים האלה, שנותנים את נשמתם לתלמידים – אפילו ברמה של להכין סנדוויצ’ים בשביל אלה שאין להם ולעזור למי שמסתבך עם החוק - מסתובבים כבר כמה ימים עם מבטים כואבים בעיניים, משתדלים לעודד את הילדים ככל האפשר. כל מי שלוקח חלק מהמוסד הזה, לוקח את העניין הזה באופן אישי, כי פשוט אי אפשר שלא.
אני באמת לא מבינה איך מישהו יכול להרשות לעצמו להתעלם מכל מה שקורה בביה"ס הזה ופשוט לשים עליהם פס גדול? כל מה שנותר עכשיו הוא לקוות שפיתרון כלשהו יימצא ושבית הספר יעבור למבנה אחר – אבל גם כאן יש עניינים כלכליים ובירוקרטיים לא פשוטים. חנוכה כבר מאחורינו אבל אני חושבת שמעולם לא ייחלתי כל כך לנס כמו במקרה הזה, ואולי משהו בניחוח השנה החדשה הזו יעשה את ההבדל.
אולי אני סתם נאחזת בתקוות שווא. כך או כך, הלוואי שהעזרה תגיע וביה"ס ימשיך להתקיים, אחרת העולם שלנו, גם ככה לא מקום פשוט בכלל לחיות בו, יהיה מקום עצוב ומיואש יותר. נותר לי רק לאחל לתלמידים המקסימים של ביה"ס ולצוות המורים יוצא הדופן, שימצאו מקום חדש ב-2013 וימשיכו לעשות את הקסם הזה שנוצר במסדרונות בית הספר.
