בעלי היקר,
יום הנישואין שלנו קרב ובא, וכמו בכל שנה בתקופה הזו, אני מתחילה לשבור את הראש בניסיון להבין מה כדאי לקנות לך, מה כדאי לארגן. כשאני מנסה לגשש אצלך מה מתחשק לך הפעם, אתה מיד עולה על התוכנית הסודית שלי ואומר שלא צריך כלום, וזה למרות שאחרי 16 שנה יחד, אתה כבר אמור לדעת שזה לא באמת יגרום לי לא לעשות שום דבר. בינתיים, בין תכנון חופשה רומנטית שעליה אני יכולה רק לחלום כרגע, לבין שיטוטים בחנויות לגאדג'טים באינטרנט, החלטתי שהמתנה הכי טובה שאוכל להעניק לך כאן, היא רשימת התודות שלי אליך, כך שתהיה לך שחור על גבי מסך.
תודה על הסבלנות
יש לך המון ממנה, כל כך הרבה שלפעמים אני שואלת את עצמי איפה בדיוק אתה מסתיר את המאגר הבלתי נדלה הזה שלך. סבלנות לימים האלה שלי באמצע החודש, כשאני יוצאת "מעט" מדעתי. סבלנות לרגעים שבהם אני יורה עליך כל מיני דברים שאתה לא מבין, אבל בכל זאת מכיל אותי באהבה. אני חושבת שלזה הייתה הכוונה כשיצרו אותנו, הגברים והנשים, כל כך שונים אלה מאלה – כי אני יודעת שלפעמים אני לא הייתי יכולה לגלות כל כך הרבה סבלנות לעצמי.
תודה על השותפות
אנחנו מגדלים ארבעה ילדים יחד ואני לא צריכה לספר לך שזה לא פשוט, אז תודה שיצאת אבא מופלא שכזה, שקם בבוקר מוקדם ועוזר לי להעיר את החבורה, ולהכין סנדוויצ'ים ולהלביש לבית הספר, וגם בהכנת שיעורים – למרות שלפעמים אתה עוזר יותר מדי, וממש מגלה את התשובות, ולכן הם תמיד מעדיפים ש"אבא יעזור" (אבל זה בסדר, כי לפעמים הם מסוגלים גם להתקשר אליי, אפילו אם אני בקצה השני של הפלנטה, כדי לשאול שאלה בחשבון, כי אבא בבית, אבל הוא בשיחה חשובה).
תודה על העקשנות
ההתעקשות להבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא רוצה מתנה ליום ההולדת, ואתה, בהיותך גבר, מקבל את הדברים בפשטותם. אבל אז חוזר ושואל שוב, ושוב, עד שאני נשברת ומודה שכן, בעצם אני רוצה. ואתה יודע שלא יכול היה להיות אחרת, כי אתה כבר מכיר אותי ויודע שלפעמים צריך להתעקש. אין לי ספק שגברים אחרים פשוט מרימים ידיים.
תודה על האדישות
האדישות הגברית הטיפוסית שלך, שלא שמה לב לכל מיני ניואנסים קטנים ומטופשים, כמו איזו אישה מעצבנת שמנסה להתחיל איתך באיזו מסיבה שבה אנחנו נמצאים ביחד (ואז אתה לא מבין למה אני מתעצבנת כל כך, ע"ע סעיף 1), שגורמת לך לא לשים לב כמה השמנתי בכל אחד מההריונות ולהמשיך להביא לי גלידה בארבע לפנות בוקר ואחר כך גם להגיד לי שאני הכי יפה בעולם.
תודה על ההסתגלות
אני זוכרת שכשרק הכרנו היה לך קשה עם הנטייה שלי להתעורר בבוקר כמו הוריקן. אתה רק רצית לקום לאיטך, בשקט המוכר שלך, אבל מהר מאוד התרגלת והתחלת לזרום איתי. עם השנים גיליתי שאתה כזה, מתעקש על מה שחשוב לך אבל יודע גם לשחרר איפה שפחות חשוב. עכשיו נשאר לך רק להפנים, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, שלא, אני אף פעם לא אניח את המפתחות או את הנייד שלי במקום קבוע וכן, אני תמיד אחפש אותם בשנייה האחרונה.
תודה על הכלבים
לא כל גבר היה מסכים שנגדל בבית שלושה כלבים, ביניהם גם שניים שלפעמים עושים פיפי בבית (מתישהו תלמד לא לכעוס על זה). אבל אתה הסכמת שאביא אחד, ואז עוד אחד ועוד אחד. ואתה לוקח אותם לטיולים ומלטף ומשחק. בינינו, אתה כבר יכול להודות שאתה אוהב אותם לא פחות ממני.
תודה שאתה עדיין ממשיך ללמוד אותי, וללמד אותי עליך
כן, אני יודעת – אתה משתגע מכך שאני צריכה לארוז חצי בית כשאנחנו טסים לחו"ל, כי אני צריכה להיות ערוכה לכל סיטואציה אפשרית. וכן, אני מדברת בקול רם ועושה הרבה רעש, במיוחד בבוקר. וכן, אני חייבת לדבר איתך דווקא כשמתחיל המשחק הזה שאתה נורא רוצה לראות – אתה כבר יודע שאני לא עושה את זה בכוונה. וכן, אני טיפוס קצת חרדתי ולפעמים אני נכנסת לפאניקה מפצע קטן שיש לאחד הילדים, ואתה צריך לשמוע אותי מדברת על זה באמצע הלילה. וכן, אני אמשיך לקנא בכל פעם שאיזו חתיכה תעשה לך עיניים.
