אני מאוד אוהבת את יעל, אנחנו חברות טובות כבר כמה שנים, אבל אני חוששת שבקרוב מאוד החברות שלנו תגיע לסיומה, אלא אם היא תפסיק לדבר על כמה שהיא משתגעת על ספורט. העניין הוא כזה: עד לפני שלושה חודשים, הפעילות הספורטיבית היחידה בחיים של יעל הייתה רדיפה אחרי בן הארבע ובת השבע שלה, פלוס שיעורי ספונג'ה פעם בשבוע. אבל לפני שלושה חודשים היא הפסיקה לעשן והחליטה להירשם למכון כושר. אני כמובן פרגנתי מאוד, מתוך ידיעה ברורה שסוף כל סוף יהיה לי עם מי לחלוק את הקושי ועם מי לקטר על כמה שאין לי חשק וכוח לצאת לעוד אימון.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
אלא שיעל פשוט התאהבה בכל העסק הזה, ומפדלאה מדופלמת היא הפכה להיות הענת הראל החדשה של השכונה – מתעוררת בחמש וחצי לפנות בוקר, בשש היא כבר על ההליכון מרביצה אינטרוולים, בשבע היא מרימה משקולות ומותחת כל מיני איברים וברבע לשמונה חוזרת הביתה כדי לשלוח את הילדים לגן ולבית הספר. בכל פעם שאנחנו נפגשות, נדמה לי שצמח לה שריר חדש, והיא לא מפסיקה לדבר על התחושה הנפלאה וההתמכרות המדהימה הזו, ואיך בסוף כל אימון היא רק מחכה שיגיע האימון הבא.
אז אתם בטח יכולים להבין למה אני שוקלת ברצינות לסיים את החברות הזו. אני הרי לא יכולה להמשיך להחזיק חברות עם מי שכל כך נהנית ממשהו שאני כל כך סובלת ממנו. ואולי סבל היא לא המלה הנכונה במקרה הזה. במה אתם הייתם בוחרים – עינוי? מזוכיזם?
מה נחה מה?
אני עושה ספורט מאז ומתמיד, כי אני יודעת שזה חשוב לבריאות, לגוף ולנפש, וכן זה גם עוזר לי להתמודד עם חתיכת השוקולד שגנבתי מהילדים והפסטה שאכלתי בצהריים למרות שהתכוונתי לאכול סלט. אני שייכת לז'אנר האנשים שמקפידים על לפחות 5-4 אימונים בשבוע, ולנגד עיניי תמיד מופיעה סבתי ז"ל, שגם בגיל 92 הייתה קמה מוקדם בבוקר כדי ללכת לשחות ואומרת לי בכל הזדמנות כמה זה חשוב לשמור על כושר. הבעיה היא שלמרות שאני עושה ספורט כבר שנים, ובסך הכל אני בכושר לא רע – בשום שלב זה לא הפך עבורי להנאה.
קשה באימונים קל בקרב
גם במהלך האימון זה לא נעשה קל יותר. לפעמים הקושי הפיזי כל כך גדול, שאני ממש מכריחה את עצמי להתרכז בנשימות, ולא נניח בלשאול את עצמי מתי זה ייגמר. כשאני מצליחה להתרכז רק בנשימות, זה דווקא מרגיש מעולה ומספק איזו הפוגה קצרה מהמחשבות, אבל רק לעיתים נדירות אני מצליחה באמת. בשאר הזמן אני בעיקר סובלת, מקטרת, כואבת ומחכה לראות כבר את הסוף.
הלוואי שהיו לי מסקנות נוקבות בכל מה שקשור לספורט. בסופו של דבר, כנראה שאין ברירה. אם אנחנו רוצים להישאר בריאים – וכן, גם חטובים, מה לעשות – יש רק דרך אחת לעשות את זה, והיא לא עוברת בתחתית חפיסת עוגיות, אלא רק דרך מסלול הריצה בפארק, על האליפטיקל בחדר הכושר, בשיעור פילאטיס או בכל סוג אחר של פעילות גופנית. אז נכון שיש לזה גם הרבה מאוד צדדים חיובים מעבר לתרומה הבריאותית – זה מוציא אותנו מהבית, מפגיש אותנו עם אנשים ואם מתאמנים בחוץ, נושמים קצת אוויר צח ועוד לא דיברתי בכלל על כל בגדי ההתעמלות החמודים שאפשר למצוא היום בחנויות. אבל אני מצהירה כאן באופן חד משמעי: ביום שימציאו את המכשיר הטכנולוגי שיתפעל את השרירים בשבילי ויאפשר לי לרבוץ על הספה ולנשנש משהו – אני רצה לקנות. ובזכות כל האימונים האלה אני רצה די מהר, אז שמישהו ינסה לעצור אותי.
