"נולדתי בבומבי למשפחה אמידה ומשכילה. אבי היה מהנדס תעופה ואמי מיילדת מוסמכת. כשהייתי בת 16 עלינו ארצה וגרנו בנתניה. קצת לאחר בואנו הכרתי במסיבה בחור ממוצא הודי שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, והוריי, שהיו שבויים במנטליות ההודית, הכריחו אותי להתחתן איתו. נישאנו אחרי חודשיים ועברנו לגור באילת, שם היה לנו עסק משלנו להובלת עפר מאילת לבקעת הירדן".
>>> יש לכם סיפור אישי מעניין? מרגש? מעורר השראה? כתבו לשירלי
סרט הודי
" לצערי, הנישואים שלנו היו אומללים מאוד. אין ספור פעמים ברחתי ממנו הביתה להורים, אבל אמי תמיד הכריחה אותי לחזור אליו. בגיל 17 נכנסתי להיריון, וב-7 בדצמבר 1963 ילדתי את בתי אסנת. אחרי שנה וחודשיים נולד לי בן נוסף. שנתיים אחרי כן לקחתי אליי את בנה של בת דודתי, שלא יכלה לגדל אותו. לפני 19 שנה הגעתי לביקור בבית חולים וראיתי תינוק נטוש, לוקה בתסמונת דאון. לקחתי אליי גם אותו ועד היום הוא גדל בביתי".
בגיל 27 נקלעתי לתאונה קשה באילת "רצתי להציל ילד בן שנתיים שקפץ לכביש ומשאית פגעה בי וריסקה לי את הגב התחתון. תקופת הניתוחים והשיקום ארכה שנתיים. הוריי טיפלו בילדים בעוד בעלי נשאר לגור באילת. ביום שיצאתי מבית לוינשטיין, צולעת ומדדה על קביים, לקחתי מונית לרבנות והגשתי בקשה לגירושים. החלטתי לא לשוב לאילת. שכרתי דירה ברמת החי"ל והבאתי את הילדים".
"אסנת, שהייתה אז רק בת 11, עזרה לי להשתקם במסירות שאין כמותה. היא הייתה אומרת לי 'אמא, את עוד תרקדי על עקבים' והייתה מושכת אותי בכוח מכיסא הגלגל לים שלי. התקיימנו מקצבת נכות ומעבודות מזדמנות. אסנת ניהלה את הבית כמו אמאל'ה קטנה. הייתי מביאה לה את המשכורת והיא הייתה משלמת חשבונות, מנקה, מבשלת ומטפלת באחים שלה".
הילדה הפכה לאמא
"כשאסנת הייתה בכיתה י' היא הכירה חייל ששירת בחיל האוויר, בחור בן 18 מהשכונה, והתאהבה בו מעל לראש. לא עבר זמן רב והיא נכנסה להיריון. גיליתי את זה כשהייתה בחודש הרביעי. כשהבחור שמע על ההיריון הוא נעלם, ואז נודע לנו שהייתה לו עוד חברה, במקביל. הוא גם התחתן איתה בסוף. הפלה לא באה בחשבון ואסנת לקחה את זה קשה מאוד. החלטנו שהיא תלד את הילד ואני אטפל בו. בינתיים היא המשיכה ללכת לבית הספר עם חולצות גדולות אבל הייתה חוזרת בבכי הביתה. קשה היה כבר להסתיר".
"רציתי להשאיר אותה אצלנו, אבל אסנת החליטה בשיתוף עם גורמי הרווחה שהתינוקת תימסר לאימוץ. בטופס של תעודת המסירה היא השאירה את שם האב ריק, אבל כשאף אחד לא ראה, כתבתי את שמו המלא וכתובתו. החתימו את אסנת על ויתור, וזהו, יותר לא ראינו את הילדה".
אבל על הנכדה
"במשך כמה שבועות אחרי כן לא הפסקתי לבכות. אחרי חצי שנה, כשעדיין אפשר היה לבטל את האימוץ, רציתי להחזיר אותה, אבל אסנת עשתה הכל כדי לשקם את חייה ולשים את האירוע הזה מאחוריה. יותר לא דיברנו על הנושא. בנובמבר 1981 אסנת התגייסה ושובצה בחיל המודיעין. בתה הייתה צריכה להיות אז בערך בת שנתיים. הצעתי לה לכתוב מכתב לילדה ולהשאיר אותו בתיק האימוץ. אמרתי: 'אולי יבוא יום והיא תרצה לדעת על אמא שלה?' אבל אסנת ביקשה שלא אתערב. היא הכירה אז קצין והתפתחה ביניהם אהבה גדולה ואת המכתב לא כתבה מעולם".
"לקראת סוף השירות אסנת הודיעה לי בעיניים נוצצות שקיבלה הצעת נישואים. החתונה נקבעה ל-7 בדצמבר 1983, היא רצתה להתחתן בסארי לבן והוריי הביאו לה. מבומבי בדים מדהימים. אני זוכרת איך היא ישבה על הספה עם בלוק מכתבים, שרטטה את הדוגמה ורשמה היכן לתפור את רקמת הכסף הנהוגה אצל ההודים. היה לה בד באורך עשרים מטר רק בשביל ההינומה. הוריי גם הביאו לה תכשיטים מזהב כנדוניה מהסבים. היא הייתה כל כך מאושרת, כל כך יפה".
"באותו זמן פרצה האינתיפאדה ואני התחננתי שהיא תעבור מהבסיס בעזה לבסיס באילת, שם התגורר אחיה. דאגתי לה מאוד. היא הסכימה, הצבא אישר, וביוני 1983 אסנת יצאה מהמחנה בעזה עם עוד שלושה חיילים ברכב פיג'ו .406 אני חיכיתי לה בבית עם כרטיס הטיסה לאילת, בדרך לבסיס החדש. בצומת יד מרדכי, נהג הרכב עקף שיירה של מכוניות והתנגש במשאית שבאה ממול. הרכב נמחץ כליל. כל ארבעת החיילים, ובהם בתי אסנת, נהרגו במקום".
"היום הנכדה שלי צריכה להיות בת 33. החלום הכי גדול שלי זה להיפגש איתה. לדעת שזאת היא, בוודאות, ואחרי זה לחבק אותה גם בשביל אמא שלה, שכבר לא חיה, ולבקש ממנה את הסליחה הכי גדולה בעולם. נדמה לי שאסנת רצתה לקרוא לה בשם שלי, אבל אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה".
- למה רציתי לספר את הסיפור שלי:
"אחרי שאסנת נהרגה דפקתי על כל דלת אפשרית: משרד הרווחה, ארגוני נשים, אבל אף אחד לא הצליח לעזור לי. לצערי, בתור סבתא, אין לי שום זכויות. במשרד הרווחה אמרו לי שהיא חיה ושהיא בסדר, אבל זה לא מספיק לי. אני חייבת לחבק אותה. אני כל כך מקווה שעוד אזכה לזה.
