אומרים שיש עכשיו "בייבי בום" מסביב, ושהרבה הריונות נוצרו בסוף השנה שעברה על רקע המחאה החברתית שקרתה בקיץ. לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל מה שכן – אני יכולה לספור לפחות תינוקת חדשה דנדשה וחמודה בסביבה שלי - חברתי תמי ילדה בת לפני כשבוע (מזל טוב, תמי וברוכה הבאה לעולם הנפלא של האמהות!). לא משנה כמה תינוקות כבר נולדו לחברות לאורך השנים, זה תמיד מרגש ומשמח מחדש.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
פלאי הגוף
מה שמצחיק בהריונות של אחרות הוא שהם עוברים לך בצ'יק, הרבה יותר מהר מההריונות שלך שבמיוחד לקראת הסוף, זוחלים בקושי (ובמיוחד אם את מסתובבת עם בטן ענקית בקיץ). אבל לא משנה כמה קשה היה לך, כמו שאומרים, "לסחוב את ההיריון", בסוף תמיד יגיע הרגע המופלא והקסום הזה, שבו כל התהליך הזה שבו הגוף שלך הפך בתשעת החודשים האחרונים לאתר בנייה, מסתכם בתינוק קטן שמגיח לאוויר העולם. למרות שברור לגמרי איך נוצרים הריונות מבחינה ביולוגית, בעיני זה לנצח ירגיש כמו קסם.
הלידה הראשונה/ הילד הראשון, הם כנראה החוויה הכי מרתקת, מפחידה ומכוננת בחייה של כל אישה. למזלי, אני והחברה הכי טובה שלי סמדר, ילדנו את הבכורים שלנו בהפרש של שלושה שבועות, כך שיכולנו לחלוק חוויות לאורך כל הדרך - מהבחילה וההקאה הראשונה (שבמקרה שלי, נמשכו לאורך כל ההיריון) ועד לחיתול הראשון, האמבטיה הראשונה, הלילות ללא שינה, הגזים עם הבכי המפחיד, הביקורים בטיפת חלב וכל שאר הדברים שהופכים להיות העולם שלך כשאת אמא טרייה.
דיבורי אמהות
מהצד בטח נשמענו משעממות להפליא, אבל בעינינו השיחות שלנו היו הדבר המרתק ביותר בעולם. הן נשמעו בערך כך: "מה אמרו בטיפות חלב?", "כמה הייתה העלייה במשקל?", "סידרת את החיתולים והבגדים כדי שתוכלי למצוא אותם בלילה?". אין מה לעשות, הטבע ארגן את העניינים כך שכל מה שנרצה לעשות בחודשים הראשונים, ובעצם כל החיים, יהיה לדאוג לתינוק הקטן וחסר הישע הזה, ונלמד לטפל בו גם בתוך הבהלה הגדולה, העייפות הקיצונית (שלך כמובן) והשינוי הדרמטי שעובר עלייך.
כשאת הופכת לאמא בפעם הראשונה, כל האמהות האחרות בסביבה רוצות לנדב לך עצות. הן שוכחות איך הן הרגישו בעצמן, מבולבלות מהמעמד ומהייצור הפצפון והשברירי הזה שהשתלט להן על החיים, שטופות הורמונים ומותשות. דודות, שכנות וחברות נוהרות אלייך הביתה עם עשרות טיפים ועצות של "עשי ואל תעשי" ולפעמים אפילו מתחילות להתווכח בינן לבין עצמן מה נכון יותר או פחות. אני הבנתי מהר מאוד שאמא יכולה לסמוך רק על האינטואיציה האישית שלה, שכמעט אף פעם לא טועה. את ורק את יודעת מה נכון לילדים שלך, וזה גם מה שאני תמיד אומרת לכל אמא חדשה שאני פוגשת – "תעשי מה שאת מרגישה לנכון ואל תקשיבי לאף אחד".
כשאת אמא בפעם השנייה, השלישית, הרביעית וכן הלאה – כולם מסביבך מניחים לך לנפשך. מבחינתם, כבר יש לך פרופסורה בעניין. האמת היא שזה נכון. אחרי הילד הראשון, הכל הופך לקל ופשוט יותר, הרבה פחות לחוץ וחרד. בעלי תמיד אוהב את להזכיר את הנוסח: כשנופל המוצץ לילד הראשון, רצים לעשות לו סטריליזציה. כשנופל המוצץ לילד השני, שוטפים אותו מתחת למים רותחים. כשנופל המוצץ לילד השלישי, מנקים אותו עם היד וכשנופל המוצץ לילד הרביעי, פשוט מעבירים ניגוב על המכנסיים ומחזירים לתינוק. בקיצור – הניסיון באמת עושה את ההבדל.
אמהות או לא להיות
עם כל הכבוד לניסיון, האמהות וההורות הן לא עסק פשוט. למרות שכבר יש לי קילומטראז' בתחום, אני מרגישה שאני עדיין לומדת מדי יום, גם כשהילדים שלי כבר יחסית גדולים. בכל פעם שאחד הילדים מגיע לגיל משמעותי חדש – גם אתה לומד משהו. תינוקות הם בעיקר עבודות פיזית קשה, וגם התרגלות מנטאלית להיותך הורה. אבל אז התינוקות המתוקים האלה גדלים ומתבגרים, הופכים לילדים אנרגטיים שצריך להעסיק ולחנך ואז למתבגרים עם דעות ורצונות משל עצמם. למעשה, אם אמא שלי הייתה כותבת את הטור הזה, היא בטח הייתה אומרת שגם היום היא עוד לומדת דברים חדשים.
אז לכל האמהות החדשות שביניכן, אני יכולה רק לספר את מה שלמדתי עד כה: שילדים זה עולם ומלואו, עשיר ומופלא שמכיל בתוכו אינסוף אהבה. אתם תמיד תרצו לפנק עוד, לחבק עוד, לאהוב עוד, ולכל תינוק, ילד ואדם יש תמיד מקום לעוד חיבוקים, פינוקים ואהבה, אבל הכי חשוב להבין שאף אחד לא מושלם. תמיד יראה לכן שאי שם ישנה אמא טובה מכן. זכרו שאתן רק אנושיות ושהדרך הכי טובה ללמוד היא גם לעשות טעויות. עולם האמהות מלא באתגרים וחרדות, אבל גם בהמון, המון שמחה.
