חלומות ראווה

בשבוע שעבר פגשתי בחור שמכור לשופינג. זה אולי יישמע לכם טיפה מופרך, כי ב-2012 כולנו כבר יודעים שאין באמת דברים שרק נשים עושות ודברים שרק גברים עושים (ותעיד על כך החברה שלי, האוהדת השרופה של הפועל). ולמרות שאני תמיד חושבת ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי, הבחור הזה בכל זאת הצליח. לא בגלל שהוא גבר ואוהב שופינג, אלא מפני שדיבר על שופינג של בגדים ונעליים, ולא שופינג קלאסי של גבר, כמו גאדג'טים למשל. "אני מסוגל להעביר שעות בקניון", הוא סיפר לי. "גם אם אני לא באמת קונה, אני יכול לעבור בין החנויות ולהסתכל על בגדים ונעליים כל היום. וברור שבסוף אני גם אקנה, אפילו אם אין לי כסף".

ציידים ומלקטות (מהמדפים)

זה היה מסוג הדברים שאני רגילה לשמוע מנשים, שלא לומר מעצמי. אנחנו כל כך אוהבות לעשות שופינג, שלפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם אף אחד לא היה ממציא את המושג הזה, "שופינג". איך היו נראים אז ימי הכיף שלנו? והנסיעות לחו"ל?

יש אנשים שטוענים שתרבות הצריכה בחברה הקפיטליסטית היא זו שאחראית לכך שנשים נוהגות לבזבז את מיטב כספן על דברים שהן לא באמת צריכות. "סמרטוטים" כמו שהדודות הפולניות קוראות לזה. בגדים, תיקים, נעליים, איפור, קוסמטיקה, דברים יפים לבית. עוד שמלה ועוד שרשרת, עוד סט מצעים ועוד מארז של קרמים. את הכל כבר יש לנו בבית, ובחצי אנחנו במילא לא משתמשות, אבל כשאנחנו נכנסות לחנות, הכל נראה כל כך יפה ונוצץ, מפתה כמעט, שאנחנו חייבות לקנות את זה, גם אם עמוק בפנים ברור לנו שרוב הסיכויים שהפריט הזה יושלך לערימת הבגדים/נעליים/מצעים שכבר שוכבת אצלנו בארון ומעלה אבק מחוסר שימוש.

וזה לא רק בגדים. אני זוכרת שכשגרנו בארה"ב, הייתי הולכת לעשות קניות ב"קוסטקו" – רשת חנויות סיטונאות אמריקאית שמציעה הכל בגדול ובזול. לא יכולתי להיכנס לשם בלי ללכת לאיבוד, ובלי לחזור הביתה עם המון דברים שלא הייתי צריכה בכלל. חבילות של עשר מגבות מטבח בשני דולר וסט של כפות עץ בשניים וחצי. בסופו של דבר גם הם גססו במחסן.

סייל אל השקיעה

אבל איך שלא נסתכל על זה, שופינג זה פשוט כיף. כל דבר חדש שאנחנו קונות טומן בחובו את האפשרות שגם הבית שלנו יראה יפה וזוהר כמו החנות או הקטלוג שהרגע קנינו ממנה, כל בגד גורם לנו לפנטז על המסיבה או האירוע שאליהם נלך, על האנשים שנפגוש. פנטזיות שמגיעות בשקיות נייר עם תגית מחיר, יקרה יותר או יקרה פחות. אנחנו כבר עושות את זה בצורה אוטומטית, חולפות על פני חנות כלשהי ונכנסות, ואם נראה משהו שימצא חן בעינינו, כנראה שנקנה אותו. ואם יש סייל, אז בכלל הלך עלינו – אנחנו נבזבז אפילו יותר ממה שהיינו מבזבזות אם לא היו מבצעים, כי זה ב"חצי מחיר" ו"היה מבצע", ואופס, יצאנו מהחנות עם חשבון אימתני וערימת שקיות מלאות בדברים ששנייה לפני כן בכלל לא ידענו שאנחנו צריכות. לפעמים נדמה לי שהמלה "סייל" היא הקריפטונייט של האישה.

ומאז שהמציאו את אתרי הקניות באינטרנט, המכה נעשתה אפילו קשה עוד יותר, כי אין דבר נורא יותר (לכרטיס האשראי, זאת אומרת) מאשר לשבת מתחת למזגן, עם המחשב על הברכיים, לשוטט בחנויות וירטואליות, להסתכל על בגדים יפים, ללחוץ כמה לחיצות עם העכבר והופ, כל מה שמתחשק לך לקנות נמצא בדרך אלייך.

זה כמובן לא התחיל אצלנו. אני זוכרת שאבא שלי תמיד היה אומר שלנסיעה לחו"ל עם אמא שלי הוא תמיד צריך להביא עוד מזוודה ריקה, בשביל כל הדברים שהיא תקנה שם, ועד היום אמא שלי אוהבת לקנות. והיום, כשאני אמא בעצמי, אני רואה את החשק הזה מתעורר בעיניים של הבת שלי, כשהיא רק שומעת את המלה הזו, "שופינג". זה תמיד היה מעין משהו שלנו, של הבנות, פעילות משותפת לאמהות ובנות, סוד מתוק שגברים לא יכולים להבין (למרות שהיום הם מבינים היטב, ואפילו קונים יותר מאיתנו).

התמכרות למכירות

העניין עם שופינג הוא, שכמו כל דבר בחיים, גם אותו צריך לדעת לעשות עם איזון. כבר שמעתי על בנות שממש הגיעו לפשיטת רגל בגלל שלא הצליחו לשלוט בצורך שלהן לקנות, ואני יודעת שהמושג "התמכרות לשופינג" הוא משהו שפסיכולוגים מכירים כהתמכרות לכל דבר. יש אפילו מחקרים שמוצאים קשר בין התמכרות לשופינג לחוסר בסרוטונין במוח, ההורמון שאחראי על תחושת ההנאה ומצב הרוח הטוב. יש נשים שמודות שהן עושות את זה כדי למלא איזשהו חלל או ריק בחייהן. מה שזה לא יהיה, אם את קונה וקונה וקונה ועדיין מרגישה בלתי מסופקת, כנראה שיש שם בעיה שדורשת טיפול.

אבל אם אנחנו מסוגלות לעשות את זה עם שליטה ואיפוק, אולי אפילו לצאת עם רשימת קניות או להחליט מראש על סכום לבזבוז שאותו לא נעבור – אז אפשר אפילו לעשות מזה חוויה מהנה. ועכשיו שגם הגברים גילו את חדוות השופינג, מי יודע. אולי יש סיכוי שהם יסכימו להצטרף. ואם לא, הם תמיד יכולים לסמוך על זה שנחזור הביתה עם שקית גם בשבילם.

• לאתר של מיכאלה ברקו