געגוע של טרום חגים

אבא יקר, טטיקה שלי. כבר חמש שנים שאתה לא איתנו. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אתה עוקב אחרי מה שקורה אצלנו, אולי כמו סדרה בטלוויזיה? אבל האמת היא שאני מקווה שיש לך דברים מעניינים יותר לעשות היכן שאתה נמצא.

מאז שהלכת...

בכל מקרה- אם פספסת את השידור החי, הנה תקציר הפרקים הקודמים: בזמן הזה, שעבר כל כך מהר מאז שהלכת, הספקנו לעבור לגור בחו"ל. אמא ביקרה אותנו אותנו המון - בכל פעם היא הודיעה שהיא מגיעה לחודש והצלחנו לשכנע אותה להישאר שלושה.

חזרנו לארץ אחרי שלוש שנים, מלווים בשלושה כלבים. אמא מתבלבלת בשמות שלהם וקוראת לכלבות בשמות של הכלבות שהיו לנו פעם, ואז אנחנו נזכרות ביחד איך הן היו מחכות שרק תצא מהמיטה כדי שיוכלו לזנק על הכרית שלך ולישון עליה, וכמה "שמחת" לראות את זה בכל פעם מחדש.

אמא בסדר, כמו שאתה בטח יודע. היא עדיין מכינה את "עוגיות ממה" המפורסמות שלה, ועדיין טוענת בתוקף שהן לא משמינות בכלל. היא גם עדיין מכינה את בושם הפאצ'ולי המפורסם שלך, ומדי פעם נכנעת ומסכימה לתת בקבוק בושם קטן לחברה.

וכן, אנחנו עדיין רבות לפעמים. בעיקר על שטויות. אבל כבר אין לנו למי להתבכיין ולטעון שהאחרת טועה, כי אתה כבר לא איתנו. כבר אין מי שיגיד לנו, כל אחת בתורה, כמה שאנחנו צודקות ויפציר בנו לסיים את המריבה המטופשת. אז אנחנו בדרך כלל ממתינות קצת, נרגעות, משלימות ושוכחות.

אתה לא מתאר לעצמך כמה אנשים אוהבים וזוכרים אותך. לא מזמן הייתי באילת ופתאום ניגשה אליי אישה שלא הכרתי ועם דמעות בעיניים סיפרה לי כמה היא אהבה אותך ועל הקשר החם שהיה לה איתך. גם אמא של הבייביסיטר החדשה סיפרה לי, גם היא עם דמעות בעיניים, שהיה לכם קשר מיוחד. היא דיברה על הלב הענק שלך.

אילן מבית המרקחת מסגר תמונה שלך מחייך והניח אותה על המדף העליון. הוא בטוח שאתה משגיח עליו שייתן את המרשם הנכון לכולם, ומדי פעם מביט בתמונה כדי לקבל השראה. לויטו מהמכולת יש המון אנקדוטות עליך ועל הלב העצום שלך אליו הוא נחשף כשהיית קופץ אליו באמצע היום, כי היית חייב משהו מתוק.

כל פעם מחדש

לפני כמה ימים הייתי בבנק, ואיש שהכיר אותך ניגש אליי ובגעגוע גדול סיפר לי על הקשר שלכם, וכמה מיוחד הוא היה. מסתבר, טטיקה, שלכולם היה קשר מיוחד איתך, כי כזה היית – תמיד נותן את הנשמה ומגלה סבלנות אין קץ, להקשיב לכל אדם ולתת לכולם את התחושה שהם הדבר הכי חשוב בסביבה. ואני? בכל פעם מחדש אני נחנקת, מנסה לבלוע את הדמעות, מתפללת שיהיה איזה קסם, שיוכל להחזיר אותך, אפילו רק לחמש דקות.

אמרת לי פעם שגם כשאני אתגעגע אליך מאוד, שאנסה לצחוק ולא לבכות. אני מנסה, באמת שאני מנסה. לא תמיד זה מצליח. חשבתי שכשיעבור הזמן, אלמד לחיות עם חסרונך, אבל הזמן עושה דווקא את הדבר ההפוך, ועם כל יום שעובר, אני מתגעגעת אליך יותר. ואני מצטערת, אבל קשה לי לפעמים לסגור את ברז הדמעות. אוף, אבא. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לספר לך!

אני בטוחה שאתה לא מפספס גם את מה שקורה כאן בכדורגל ובכדורסל. היו השנה כמה משחקים מורטי עצבים, ואתה בטח שתית כוס סודה כדי להירגע מהמתח, שלחת כמה קללות עסיסיות לעבר השופט והתרוממת מרוגז מהספה לקראת סוף המשחק, כדי לצפות ברגעי השיא בעמידה.

ואולי, בעצם, מאיפה שאתה נמצא עכשיו, אתה כבר יודע את התוצאות של כל המשחקים מראש?

טטיקה שלי, אני כל כך אוהבת אותך...