עם כל מה שקורה מסביבנו עכשיו, בארץ ובעולם, והחום הבלתי נסבל הזה שהשתלט לנו על המדינה, נדמה לי שהמשחקים האולימפיים לא יכולים היו להגיע בטיימינג טוב יותר. לכולנו יכול להועיל קצת אסקפיזם, ומה עושה את העבודה טוב יותר משחייה צורנית, התעמלות קרקע ואתלטיות רוסיות קשוחות שמזנקות לגובה חמישה מטרים, על רקע אנגליה הקרירה?
הכפר האולימפי והכפר הגלובלי
בכל פעם מחדש מרתק לראות איך העולם כולו מתאגד סביב כמה ענפי ספורט שבדרך כלל לא ממש מעניינים את רובנו, כמו הטלת כידון, קפיצה במוט וריצת משוכות – ענפים שלרוב מעסיקים קומץ משוגעים לדבר, במהלך האולימפיאדה, הופכים לספורט הלאומי מסביב לעולם.
כולנו סקרנים לראות איזו מדינה תזכה לשמוע את ההמנון שלה מתנגן ואיזה מתמודד או מתמודדת יעמדו על הפודיום בעיניים רטובות מדמעות ויקבלו מדליה. אז הענף כבר פחות משנה לנו, אנחנו רק רוצים לראות מי ינצח.
טבעות של זכרונות
יש משהו באולימפיאדה שמחבר אותנו לשורשים שלנו, ולא בהכרח ליוון העתיקה. לחלקנו היא מזכירה את הילדות, את ההתרגשות הגדולה בימים שבהם היה רק ערוץ אחד והמשפחה כולה ישבה יחד וצפתה בטקס הפתיחה, משתוקקים לראות אם המדינה שבה המשחקים נערכים הפעם תצליח להתעלות על טקס הפתיחה של המדינה שקדמה לה ואיזה הפתעות יהיו הפעם.
אחרים נזכרים בלילות הארוכים שבילו מול שידורי המשחקים – מי מאיתנו שהיה במשמרת בצבא או בחופשת לידה עם תינוק קטנטן שלא נתן לישון בלילה.
האולימפיאדה גם מחברת את כולנו למסורת עתיקת יומין, למשהו שהיה נהוג כאן הרבה לפני שהיינו בסביבה, ויש בזה תחושה של אחווה אנושית כלל עולמית.
הבריטים והשקיעו 42 מיליון דולר בטקס הפתיחה (שהיה ללא ספק מהמרשימים) ואפילו האנגלים הצוננים שמתרגשים רק לנוכח משפחת המלוכה - יצאו מאדישותם וחוגגים את אירוח האולימפיאדה בהתרגשות רבה.
פעם בארבע שנים, זכרון קשה עולה מאולימפיאדת מינכן, כשהנבחרת הישראלית הותקפה על ידי טרוריסטים. הסירוב העיקש של הוועד האולימפי לציין את זכרם של הספורטאים הישראלים שנרצחו שם, רק מחדד את הכאב ואת התחושה שאנחנו אלה שזוכרים טוב יותר מכולם, וכנראה שלשאר העולם לא באמת אכפת. גם השנה לא עזרו כל הנסיונות מצד משפחות הנרצחים (ואפילו של בכירים זרים) לקיים טקס ליקיריהם, ושוב הם נאלצו להסתפק בטקס עצמאי מחוץ לאירועים הרשמיים.
רגע של נחת לעומת זאת, תמיד מרגש ומעורר חרדה מהולה בבהלה וגאווה, כשהמשלחת הישראלית צועדת באצטדיון בטקס הפתיחה.
פטריוטית רומנטית
הספורטאים הישראלים שלנו, שמקדישים את כל חייהם לאימונים מפרכים בענפי ספורט הרבה פחות פופולאריות מכדורגל וכדורסל, ומתאמנים עם תקציבים קטנים בהרבה מאלה של המתחרים שלהם ממדינות אחרות – והציפיות שאנחנו תולים בהם כדי לשמוע שוב את "התקווה" מתנגן בזמן חלוקת המדליות. אתה מביט בהם ומתמלא גאווה, וכל כך רוצה לראות אותם מנצחים, לא רק בגלל שהם משלנו, אלא בגלל שמגיע להם.
- לאתר של מיכאלה ברקו
