כולם מסביב מקטרים על החום הבלתי נסבל, שרק הגיע אלינו וכבר מרגיש כאילו מעולם לא עזב. הלחות הזו, הדביקות התמידית, התחושה שגם אם הרגע יצאת מהמקלחת תיכף צריך לחזור לתוכה ואם נגמרו המים החמים - עדיף.
אין ספק שהקיץ הישראלי שלנו קשה, מכביד, לאה. איכשהו כולם נעשים עצבניים יותר ביולי-אוגוסט, הכבישים מרגישים פקוקים יותר, העייפות גדלה יותר ולמעשה, היחידים שבאמת עושים חיים הם הילדים, שזוכים להנות מחודשיים תמימים של חופש.
אני זוכרת איך בשנות העשרים שלי, קצת אחרי הצבא, עוד הייתי מקנאה קנאה עזה בכל התלמידים כשסוף יוני היה מגיע. זוכרת כאילו זה היה אתמול, את היום האחרון של בית הספר, את תחושת החופש והשחרור שריחפה באוויר. את המחשבה שהכל אפשרי. בתור ילד, אתה סופר את הדקות, השעות והימים עד לרגע הזה, והשנה שלך מתקיימת בין שלושת החופשים הגדולים – זה של סוכות, זה של פסח וזה הגדול מכולם, שמפריד בין כל שנת לימודים.
עד היום אני לפעמים קצת מקנאה בילדים שלי, בעובדה שיש להם עוד כמה שנים להרגיש את החופש המוחלט הזה. הקטנים עוד מתעוררים מוקדם לקייטנה, אבל חוזרים מאושרים עד הגג ומלאי חוויות. הגדולים ישנים עד הצהריים ומעבירים את כל היום ברביצה מול הטלוויזיה והמזגן או בבילויים עם חברים. חופש כזה יש לך רק כשאתה עוד ילד – בלי חשבונות ומשכנתא לשלם, בלי כל מיני דאגות שקשורות לעבודה, לזוגיות, למשפחה ולחיים בכלל. כל מה שיש לך לעשות הוא להנות מהידיעה שלחודשיים הקרובים, אתה משוחרר מכל מחויבות.
לא זוכרים ליהנות
כשאנחנו מתבגרים אנחנו ממשיכים לספור את הדקות, הימים והשבועות עד שיגיע איזשהו חופש. הפעם הבאה שבה נקפוץ לטיול בחו"ל, או ניקח איזה סוף שבוע ארוך בצפון. אבל החופשים האלה הם תמיד קצרים ועוברים מהר מדי, ואתה גם אף פעם לא משתחרר באמת מטרדות היומיום. ברקע תמיד יהיה איזה סמארטפון עם הודעות מצפצפות ואימיילים, ובעיקר הידיעה המעיקה שאוטוטו תצלול חזרה לשגרה והחופש יישכח כאילו לא היה.
אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים, זו כנראה העובדה שבסופו של דבר, החופש האמיתי נמצא בראש. אם אנחנו עסוקים בלהצטער על כך שהילדות שלנו עברה מזמן, ושכנראה לעולם לא יהיו לנו שוב חודשיים תמימים של חופש (אולי רק בפנסיה), לא נדע להעריך גם את מעט החופש שכן יש לנו. ולכאן בדיוק נכנס הקיץ הישראלי – עם כל הקשיים והמכשולים שהוא מערים עלינו ועל חברת החשמל, שמאיימת לקרוס תחת נטל המזגנים – יש בו גם לא מעט צדדים חיוביים ואפשרויות חבויות למבוגרים שרוצים להרגיש קצת בחופש.
החופים הכי יפים
קחו למשל את החופים הקסומים שלנו, עם החול הזהוב והרך והמים הנעימים. אני זוכרת שפעם הוזמנתי לצילומים בחוף מאליבו, עם חמישה גברים שרירנים. מרוב התלהבות רצתי ישר אל המים, רק כדי לגלות שהם קפואים כקרח, עד כדי כך שגם חמשת הבחורים עתירי השרירים לא העיזו לטבול בהם את האצבעות. הייתי בלא מעט חופים ברחבי העולם, ותמיד הגעתי למסקנה שהחופים הכי יפים וידידותיים הם אלה שיש בישראל. החול אצלנו נקי מאבנים וגושי בוץ, בניגוד להרבה חופים אחרים, ולמים שלנו בהחלט אפשר לזנק בלי לחשוב פעמיים, אלא אם כן איזו מדוזה בדיוק עוברת בסביבה.
אצלנו אפשר גם להסתובב בקיץ עם כפכפים, ולא להוריד אותם מהרגליים, אפילו בדרך לפגישה חשובה. אצלנו, עם החום הזה שגורם אפילו לחזאים להתייאש ולהסתפק במשפט "מחר יהיה חם מהרגיל", אף אחד לא שופט אותך אם אתה מחליט לצאת מהבית עם גופיה פשוטה וכפכפי אצבע. נסו לעשות את זה באירופה או בארה"ב, ותגלו ששם זה מתקבל הרבה פחות בהבנה.
ויש עוד הרבה דברים נפלאים בקיץ הישראלי, שיכולים לספק לנו תחושה רגעית של חופש – אייס קפה צונן באמצע היום, שקיעה קיצית שמתרחשת מולכם כשאתם תקועים בפקק, בריזה נעימה שמופיעה פתאום בערב ומזכירה שהשד דווקא לא כל כך נורא. אז נכון שחופש גדול כבר לא יהיה לנו, אולי רק בגלגול הבא. אבל בינינו, חשוב שנדע להנות גם מחופש קטן.
- לאתר של מיכאלה
