"כן, אני הולכת להזדקן". אבל עד שזה יקרה, שהרי היא רק בת 36 , שרליז תרון לא מפסיקה לעבוד. לקראת צאת "שלגיה והצייד", היא מדברת על הבחירה להתעסק בחיים ולא במה שצופן העתיד, מתעלמת מהדרמה המשפחתית שמלווה את חייה, מספרת על האובססיה שלה עת היא מקבלת תפקידים חדשים, ומשתפת בקמצנות בעניין הבן שאימצה.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

אם שרליז תרון הייתה מתמכרת לסמים, נתפסת גונבת מחנויות, מתגרשת שמונה פעמים, או עושה כל דבר אחר שמעיד על חוסר יציבות נפשית בנוסח הוליווד, היה לנו, העיתונאים, קל מאוד להסביר את זה: תבינו, היינו אומרים, אמא שלה הרגה את אבא שלה, השיכור והמאיים, בנוכחותה כשהייתה בת ה־ 15 . ברור שזה ידפוק לה את החיים, לא?

ובכן לא. בגיל 36 שרליז תרון היא אחת השחקניות הכי מצליחות בהוליווד – מספר 5 בהכנסות בשנה האחרונה, לפי המגזין "פורבס", מספר 3 ברשימת הנשים היפות לפי המגזין "פיפל" - והיא משחקת אותה בלי ליפול בדרך לשום מהמורה או קלישאה.

מלכה יפה ורעה

בפגישה פנים מול פנים, לרגל יציאת הסרט "שלגיה והצייד", היא מאוששת את הרושם המצטבר ממעקב אחרי הופעותיה לאורך השנים: היא מתייחסת לעצמה ולעבודה שלה ברצינות, אבל בלי טיפה של חשיבות עצמית; היא משתפת פעולה בהבנה ואפילו בהומור עם התקשורת, אבל לא מוותרת על הפרטיות שלה; וכן – היא יפה מאוד מאוד מאוד, וגם היופי שלה – כמו כל ההתנהלות שלה – מקרין בריאות ופשטות, ואין בו שום דבר אפל או מאיים.

על האירוע הטראומתי מנעוריה היא לא אוהבת לדבר, ובכל זאת נחזור אליו בהמשך. בינתיים נדבר על הדבר האפל והמאיים שנוכח בחייה בימים אלה: הדמות שלה בסרט החדש "שלגיה והצייד", החל מה־ 26.7 על מסכינו, ותרון שמגלמת בו את רוונה, המלכה הרעה.

לצד תרון, מופיעים קריסטן סטיוארט, כוכבת הצעירים הכי גדולה כיום (סדרת "דמדומים"), בתפקיד שלגיה, וכריס המסוורת, בתפקיד הצייד, ששבר קופות הקיץ גם כתור ב"הנוקמים". הנסיך הוא סם קלפלין החמוד, שנראה בסרט האחרון בסדרת "שודדי הקריביים". אגב, בתחפושות הגמדים מתחבאים בוב הוסקינס, ריי מארסן, טובי ג'ונס ועוד שחקנים בריטיים נחשבים. את הפקת הענק ביים רופרטסאנדרס, בחור אנגלי עדין ונחמד, במאי פרסומות מצליח שזהו סרט הקולנוע הראשון שלו. סביר להניח שעוד תשמעו עליו.

בסרט הזה את גורמת לקהל לשנוא אותך, אבל גם לרחם עלייך.

"כזו אני, תמיד רוצה לרצות".

שנאה זה משהו שאת מכירה מחייך הפרטיים?

"המממ, תני לי רגע לחשוב. שנאה היא רגש חזק מאוד. אני חושבת שהדבר שאני הכי שונאת בעולם זה פקקי תנועה. זה באמת מוציא אותי מהדעת. ושוּמר. אני לא יכולה לסבול שוּמר".

פקקי תנועה והירק הזה, שוּמר, זה מצוין, אבל קשה להאמין שבעזרת מחשבה עליהם בנית דמות כל כך עוצמתית. "מרגע שאני מסכימה לעשות תפקיד אני נהיית אובססיבית בקשר אליו כל מה שקורה לי נבחן ביחס אליו. לילה אחד התעוררתי פתאום מהשינה בערך בשתיים לפנות בוקר, זה היה כשבוע אחרי שהסכמתי לתפקיד ורק התחלתי לדבר עליו עם הבמאי. הדלקתי את הטלוויזיה ובדיוק הוקרן 'הניצוץ' של סטנלי קובריק.

ראיתי את ג'ק ניקולסון זורק כדור טניס על הקיר בחדר ענקי, הולך ומשתגע יותר ויותר. פתאום הבנתי שזו דרך נכונה לתפוס את הדמות שלי בסרט: המלון שבו צולם 'הניצוץ' נראה לי פתאום קצת כמו הארמון של רוונה, והבנתי שגם היא כזו - מבודדת בטירה שלה, כבולה בטירוף שלה. כמו חיית טרף מפוארת שכלואה בכלוב – הולכת מצד לצד, מצד לצד, ומשתגעת בהדרגה. נהניתי לגלות אותה, היה אתגר ליצור אותה – להבין איך היא הגיעה להיות מה שהיא. לדמויות שלי חייבת להיות חולשה, פגיעות, כי מעולם לא פגשתי אדם שאין לו. אני לא צריכה שאנשים יחבבו את רוונה, אבל אני רוצה שהם יבינו מה גרם לה להיות כזו".

שלגיה היא חלק מזיכרונות הילדות שלך?

"דווקא לא, אני לא זוכרת אותה בכלל כילדה, אבל אני כן זוכרת את עצמי קוראת את זה כמבוגרת־צעירה ונמשכת לקסם האפל של הסיפור. זו הייתה חוויה מדהימה להשתתף בסרט הזה, מעולם לא לקחתי חלק בכזו הפקה. שחקנים הם ילדים שלא התבגרו ורק רוצים להמשיך לשחק בארגז החול. ארגז החול הפעם היה גדול פי 10,000 מכל הארגזים שראיתי - התפאורות, התלבושות, המקום, הצוות. זה היה בלתי נתפס".

את משחקת מישהי שהיופי הוא כל כוחה – אם היא תאבד אותו, היא תמות. אלה פחדים שאת יכולה להבין?

"בסרט, כשהדביקו לי את חלקי האיפור שמזקינים אותי, בעצם הדביקו לי את עצמי, כי אומני האיפור מייצרים אבזרים וחלקים בהתאמה אישית. זו הייתה תחושה מוזרה והיו רגעים שאמרתי לעצמי 'באמת? ככה? ברצינות?' צילמתי את עצמי ושלחתי לאמא שלי את הצילום עם הכיתוב 'אוי, אלוהים'. מסכנים אנשי האיפור, הם היו מקסימים והיו ימים שהיה לי ממש קשה איתם", צוחקת שרליז, ומיד ממשיכה ברצינות: "האמת היא שאני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי במחשבות על דברים שהם בלתי נמנעים: כן, אני הולכת להזדקן; כן, בסופו של דבר אני אמות. אי אפשר לשנות את זה. עכשיו אני בשלב אחר של החיים, אז למה לבזבז זמן במחשבות על משהו שממילא יקרה?"

בהוליווד יש מי שחושב על דברים כאלה בשבילך.

"ובכן, שיהיה להם בהצלחה".

את לא מרגישה לחץ בנושא הזה – להיראות במיטבך, להישאר "צעירה"?

"המדיה יכולה להיות מאוד קשה בעניין הזה. יש איזו תפיסה שאם אתה שחקן אז חתמת חוזה עם השטן, והסכמת לכך שכולם יכולים להיות רעים אליך כמה שמתחשק. לכן, הדבר החכם לעשות הוא לא להשקיע בדברים האלה אנרגיה אמיתית.

"אני חושבת שנשים באופן כללי, לא רק שחקניות, סובלות מהלחץ הזה. במצב החברתי הנוכחי לנו, הנשים, יותר קשה להזדקן. כתבו עליי שעברתי שבע מתיחות פנים. אתם יודעים כמה זה קשה לעבור מתיחת פנים? ואני עברתי שבע כאלה!" היא אומרת בכאב, ואחרי רגע עוברת לחיוך גדול.

תרון אולי מצליחה לא להשקיע בנושא אנרגיה נפשית, אבל אנרגיה פיזית היא בהחלט משקיעה: "אני מתאמנת חמישה ימים בשבוע, כי משמעת היא חלק מהמקצועיות שלי. אני עושה פאוור־יוגה, ספינינג, הליכות, כל מיני דברים". היא גם הודתה לא פעם, באותה כנות בריאה, שהיא אינה מאלה ש"יכולות לאכול הכול", ושהיא בהחלט שמה לב לתזונה שלה.

אם הזדקנות היא דבר שקורה לכולם, אז למה בעצם היא נתפסת כסוג של איום או כישלון?

"כי לכולנו זה סוג של התמודדות עם המוות. זה לא רק השינוי במראה, זו העובדה שככל שהשנים עוברות הגוף שלנו מידרדר ובסוף כולנו נמות. טוב, די עם הנושא הזה, אפשר קצת מחשבות חיוביות? אני צריכה דרינק!"

ההריגה, הריקוד, הדוגמנות ולוס אנג'לס

היא נולדה ב־ 1975 בדרום אפריקה, לא רחוק מיוהנסבורג ("גדלתי באפרטהייד. זה היה לא נכון וידענו את זה, אבל ככה זה היה", אמרה בעבר). בת יחידה להוריה. אבא שלה, שהיה אלכוהוליסט, ניהל חברת בנייה. עם אמה, גרדה, יש לה עד היום מערכת יחסים קרובה במיוחד. כמעט בכל הראיונות איתה, שרליז מדגישה כמה היא מעריכה אותה וכמה היא חייבת לה: "אמא שלי מעולם לא אמרה 'תראו איזו ילדה יפה', אלא 'תראו כמה יפה היא שרה', או 'אתם צריכים לקרוא את השיר שהיא חיברה'. לא גדלתי בתור 'יפה' והיופי לא שינה את חיי. אמי תמיד הדגישה וחיזקה את הכישרונות שלי".

הכישרון הבולט של שרליז בילדותה היה ריקוד. בגיל 13 היא עזבה את הבית כדי ללמוד בבית ספר מיוחד לאמנויות. שנתיים אחר כך, כשהייתה בחופשת סוף שבוע, אבא שלה הגיע שיכור ואיים ברובה עליה ועל אמה. האירוע הסתיים בכך שהאם ירתה בו למוות. היא מעולם לא הועמדה על כך למשפט.

כאמור, תרון לא מוכנה לדבר על אבא שלה בראיונות, אבל בשיחה עם אופרה ווינפרי, לפני כשבע שנים, אמרה: "ברור שדבר כזה מצלק אותך, אבל צלקות נרפאות. הלוואי שזה לא היה קורה, אבל אני לא יכולה לשנות את זה. לא אהבתי לדבר על זה בהתחלה כי חשבתי שזה מציג אותי כקורבן, ואחר כך קלטתי שאם אני לא מרגישה קורבן אז ממילא הדיבור על זה לא חשוב".

זמן מה אחרי מותו של האב, תרון זכתה בתחרות וקיבלה חוזה לשנה בסוכנות דוגמניות במילאנו. ממילאנו עברה לניו יורק, בתקווה לפתח את קריירת הריקוד, אבל פגיעה בברכיים סתמה את הגולל על העניין ("אני גבוהה מכדי להיות בלרינה, ועם כל העומס על הברכיים היה ברור שזה יקרה"). בעצת אמה עברה ללוס אנג'לס. היא הייתה אז בת 18, נרשמה לסוכנות שחקנים והתפרנסה ממלצרות ומדוגמנות. את הקריירה שלה היא חייבת לפקיד בנק אלמוני: כשהיא התווכחה איתו נואשות בנוגע לצ'ק שרצתה לפדות, עמד אחריה בתור סוכן השחקנים ג'ון קרוסבי. ההמשך ברור.

לראשונה היא משכה תשומת לב בשנת 1996בסרט "פרקליטו של השטן" עם קיאנו ריבס ואל פאצ'ינו, ואחר כך הגיע "סלבריטי" של וודי אלן, "תקנות בית השיכר", "משחק הצבאים", "הג'וב האיטלקי" ואחרים. כדי לעלות לליגה של הגדולים ולהביא הביתה פסלון אוסקר, היא עשתה ב־ 2003 את מה שעושים חלק מהשחקנים: העלתה 20 קילו, התכערה, ושיחקה רוצחת סדרתית. "מפלצת", שתרון הייתה גם המפיקה שלו, התבסס על סיפורה האמיתי של זונה שהפכה לרוצחת, ותרון הוכיחה בו שהיא הרבה יותר מפרצוף יפה.

מאז היא ממשיכה בדרכה, מזגזגת בין פרויקטים עצמאיים ומעניינים לסרטי־להיט ומאז 2004 היא משמשת גם כפרזנטורית של בית "כריסטיאן דיור", ורבים זוכרים לה את הפרסומת לבושם "ז'אדור" - בה היא מתפשטת תוך כדי הליכה לאורך דירה פריזאית מדהימה – יותר מאשר את תפקידיה בקולנוע.

הרווקות, האימוץ, האמהות והעיתונאים

לפני כארבעה חודשים הוציאו אנשיה של תרון הודעה רשמית לעיתונות ובה הוכרז כי היא "אימצה ילד. היא אמו הגאה של תינוק בריא בשם ג'קסון". אותם אנשים מטעמה הסכימו גם לספר כי מדובר בתינוק אפרו־אמריקאי. מאז חוגגים צלמי הפפארצי על תמונות משותפות של השניים, שבמרביתן רואים

את תרון מחזיקה את התינוק על הידיים, ברחובות לוס אנג'לס, או כשהם עולים ויורדים ממטוסים ברחבי העולם.

מזל טוב, יש לך תינוק!

"כן, תודה רבה, הוא התינוק הכי קולי בעולם!"

זו הייתה הודעה מפתיעה.

"לא ממש רציתי לספר על האימוץ, אבל אין לי ברירה. אני מנסה לחיות בשלום עם הפרסום, למרות שאני אדם מאוד פרטי. כשאת הופכת לאמא זה עוד יותר גרוע, כי מיד מתעורר בך יצר לגונן. אבל אני מבינה שאני מגדלת את הילד שלי בתוך העולם הזה, ואני חייבת למצוא את הדרך הכי טובה והכי בריאה לעשות את זה. אני פשוט מנסה לאזן. להפוך לאמא זה דבר מאוד אישי, לא באמת הייתי רוצה לדבר על הילד התמים הזה, אני צריכה להתחשב בו".

אמה של שרליז, כאמור דמות משמעותית בחייה, עברה בעקבות הבת לארצות הברית וכיום הן מתגוררות באותו רחוב. "אני מקווה להיות אמא כמו אמא שלי", חוזרת ואומרת תרון, "היא הייתה אמא הוגנת, קשוחה, אוהבת ותומכת".

תרון הייתה בת זוגו של השחקן סטיוארט טאונסנד במשך תשע שנים, וקודם לכן הייתה ארבע שנים עם המוזיקאי סטיבן ג'נקינס. מאז שנפרדה מטאונסנד, לפני כשנתיים, לא נראתה עם איש. על חיי הרווקות היא אומרת: "נחמד להיות רווקה, למרות שאני לא יוצאת לבלות כל ערב. אני בחורה של מערכות יחסים ואני פתוחה לנושא. אני לא עצובה כשאין לי זוגיות, אבל אני גם לא חושבת לעצמי 'זה עדיף על מה שהיה קודם'".

בחודשיים האחרונים עוקבים הצלמים בעולם אחרי הקרחת שלה. לא עדות לטירוף אלא לתפקיד החדש שלה בסרט בסדרת "מקס הזועם". את הקרחת היא דואגת להסתיר מתחת למגבעת אופנתית, וגם פרטים על הסרט היא מסרבת להסגיר: "אסור לי לספר כלום, אני רק יכולה להגיד שזה מאוד שונה מהסרטים הקו־

דמים בסדרה".

אז את שוב מפתחת אובססיה לקראת סרט חדש.

"כן, ואני סומכת על טום הארדי (השחקן שמגלם את מקס הזועם) שיעשה עבודה טובה. הדבר שהכי קשה לי הוא חזרות קריאה - שיושבים מסביב לשולחן ומקריאים את התסריט. אני גם שונאת ללמוד טקסט בעל פה, אני צריכה את החיבור הפיזי".

את עדיין אוהבת לרקוד?

"כן, אבל רק בפרטיות שלי. אני הולכת לראות מופעי מחול, ועכשיו אני גם רוקדת בבית עם ג'קסון על הידיים, הוא מת על זה!"