אם בא לנו רק פעם בשבוע, מותר לוותר על שיקויי החשק, זריקות הטסטוסטרון וגלולות הזקפה. אף אחד לא רואה מה באמת קורה אצלנו בחדר המיטות, אנחנו יכולים לנהל את חיי המין הפרטיים שלנו כרצוננו, ולהדוף באלגנטיות את הלחץ החברתי.
הצצה לכתבה מתוך גיליון "לאשה" השבוע
חברה בהפרעה יכול להיות שיש יתרונות לתודעה הזאת, השואפת תמיד קדימה, אל החדש והנוסף והמשופר. יש הרי פירות יפים לקידמה. באמת, מה רע בגלגל? מה רע בוויברטור עם שלוש מהירויות? אבל לאורך זמן הופכת תודעת ה"עוד" הזאת מאפשרות להרגל, ומהרגל להכרח, להתמכרות.
להתמכרות יש מחיר. היא מחזיקה אותנו במצב שבו הבנתנו וקבלתנו את עצמנו – שתי אושיות חוסן נפשי ועונג מיני – נמצאות תחת מתקפה תמידית. כוחות חזקים בחברה עומדים בכל רגע נתון להרוויח בגדול אם יצליחו להמשיך ולשכנע אותנו שאנחנו קטנים, כעורים, ולוקים בחסר. ככל שיותר אנשים מחשיבים עצמם חולים, כך גדל השוק לתרופות, וגדל כוחם של מרפאים למיניהם. אם נגדיר כהפרעה מינית כל אירוע של כישלון מיני, הרי כולנו בהפרעה, ואפשר לעשות על כולנו כסף.
אולי כדאי לעצור ולהרהר בעניין. מישור החוויה המינית, מטבע היותו פרטי ואינטימי, מאפשר מרחב פעולה גדול ומבורך, בו יכול אדם להגדיר לעצמו את צרכיו, מאווייו, ואת אופי ותנאי סיפוקם. מנעד הביטוי המיני האנושי הוא רחב מאוד, ורבים הם ההבדלים בין אנשים שונים. הפסיכולוג אלפרד אדלר אמר פעם שהאדם הנורמלי היחיד הוא זה שאיננו מכירים מספיק טוב. כשמדובר בסקס, כולנו, באופן נורמלי, לא נורמליים. לכל אדם טביעת אצבעות מינית משלו. פלישת מנגנוני עיצוב תודעה כוחניים, מנגנוני הדבקה, אל התחום האינטימי הזה מרדדת את האנושיות המלאה שלנו ומשבשת את ביטויה הפרטי, הייחודי.
לכן יש לגשת בזהירות ובעין ביקורתית אל דיווחי התחלואים הנרעשים המופיעים חדשות לבקרים בעיתונים, וגם אל כל אותם שדרוגי מין מתנשמים אליהם אנחנו מצטווים לערוג.
- מאת ד"ר נעם שפנצר, פסיכולוג קליני ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרביין, אוהיו
- הכתבה המלאה במגזין "לאשה" השבוע
