לא מזמן קראתי ראיון עם שחקנית בריטית צעירה, שסיפרה שהיא מתרחקת מהפייסבוק ומטוויטר כמו מאש. כשנשאלה למה, הסבירה שמשהו במדיום הזה מפחיד אותה, שהידיעה שככה אנשים מתקשרים היום הופכת את הכל לבלתי אישי, טכנולוגי ומנוכר, ושהיא רוצה להימנע מזה ככל שתוכל.
בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי
הדברים שלה גרמו לי להרהר בעצמי במשמעות של העידן הדיגיטלי שאנחנו חיים בו היום: מצד אחד, כמויות אינסופיות של מידע זורמות אלינו מכל עבר, העולם מרגיש כמו כפר גלובלי קטן ואינטימי ואני יכולה לשמור על קשר עם חברות מארה"ב ואפילו אם כאלה שלא פגשתי מאז שסיימנו את הלימודים בתיכון. הכל כל כך הרבה יותר זמין, נגיש ונוח היום, והתקשורת הפכה למשהו שמתבצע בקלות מדהימה.
מצד שני, כשאני מסתכלת על הילדים שלי, אני מבינה שיש הרבה דברים בעידן הזה שהייתי מעדיפה למנוע מהם, כמו השעות הארוכות שהם מסוגלים להעביר בבטלה מול הטלוויזיה, חשופים לתכנים שרבים מהם חסרי ערך של ממש, או היכולת המופתית שלהם לרבוץ מול המחשב ולא לזוז ממנו. אז נכון שהם לומדים היום הרבה יותר מהר, כי המידע הרבה יותר קל להשגה – אין צורך לפתוח מילון או אינציקלופדיה, מספיק להקליד כמה מלים בגוגל וכל התשובות פרושות לפניך, אבל איפה עובר הגבול בין ילד שסופג מידע, לבין ילד שסתם מתנוון מול מכשירים אלקטרוניים ומפספס את החיים שבחוץ?
כשאני הייתי בגילם, לא היו טלפונים סלולאריים, בטח לא סמארטפונים, והאינטרנט עוד לא הומצא. היה לנו ערוץ אחד בטלוויזיה, כמעט לאף אחד לא היה מחשב בבית ואת השעות המתות היינו מעבירים במשחקים בשכונה או בקריאת ספרים. זו הייתה תקופה אחרת, תמימה ופשוטה הרבה יותר, אבל אז, אם הייתי מאחרת לחזור הביתה, ההורים שלי השתגעו מדאגה. לא הייתה להם את האפשרות לשלוח לי סמס או להרים טלפון. כשנסעתי לעבוד בחו"ל, שיחות הטלפון היו מאוד יקרות, ואם מישהו היה ממציא אז את הסקייפ, היה לנו הרבה יותר קל לתקשר.
נוסטלגיה
"רגע עם דודלי", "ריץ' רץ'", "שכונת חיים" – כל אלה דברים שלילדים שלנו כבר לא יהיו. במקום, הם מוקפים בגירויים מכל עבר – פייסבוק, תוכניות ריאליטי, משחקי מחשב און ליין, אפליקציות באייפון. מה לא. ואי אפשר להעמיד פנים שלא נגרם להם גם נזק. בריונות ברשת היא תופעה נפוצה ומטרידה במיוחד. אם פעם היו עושים חרם על ילד בכיתה, היום פשוט מקללים אותו בפייסבוק. הבעיה היא שאם זה מגיע לשם, זה נשאר שם לנצח, מזכרת תמידית לאותו ילד, שיכולה לצוץ בכל רגע נתון.
וגם כשהילדים והצעירים של היום עוזבים לכמה שעות את המחשב והטלוויזיה, וטורחים להיפגש עם החברים שלהם, אפשר לראות אותם יושבים בחבורות ובקושי מחליפים מלה. במקום, הם עסוקים עם הסמאטרפון שלהם, שולחים סמסים לחברים שנמצאים במקום אחר, במקום להתרכז בחברים שנמצאים כרגע מולם, או מעלים תמונות לפייסבוק כדי להראות כמה כיף להם, במקום להתרכז בעובדה שכיף להם. שלא לדבר על כך שכולם כותבים סטטוסים ומצייצים בטוויטר, בחשיבות עצמית שקצת גורמת להם לשכוח מהמושג "צניעות".
דוגמה אישית
בתור אמא, אני כל הזמן שואלת את עצמי מה אני יכולה לעשות. בארה"ב הכרתי אמהות שנהגו להחביא לילדים את השלט של הטלוויזיה ולקחת להם את המחשב. לעומת זאת, פסיכולוגים מסבירים שכדאי להסביר להם במוח ולא בכוח, ולהכניס פעילויות אחרות לשגרה שלהם, כדרך חיים. ואיך אני יכולה להגיד לבן שלי שיניח למחשב או לטלוויזיה, כשאני בעצמי, כבעלת אתר אינטרנט, מבלה לא מעט זמן מול המייל וגולשת כל יום?
כשהמורה של הבן שלי מספרת לי שכל הכיתה הורידה אפליקציה שעושה קולות של נאדים, ושהם משמיעים אותם בכיתה ללא הפסקה, מתחשק לי לארגן יוזמה הורית ולהחרים לכל החבר'ה הצעירים את הסלולאריים שלהם, אבל באותה השנייה מתגנבת ללבי החרדה שאצטרך לשמש דוגמא ולוותר בעצמי על האייפון, ואז איך אדע אם יש איחור בהסעה לחוג של הילדה? ומה יהיה אם אקבל מייל דחוף?
קצת מפחיד אותי לחשוב מה יהיה כאן בעוד עשר או עשרים שנה. האם אנשים יפסיקו להיפגש פנים מול פנים ויתקשרו אך ורק באמצעות מחשבים וסמארטפונים? האם ילדים לא יצאו מהבית והחברים שלהם יהיו וירטואליים בלבד? אנחנו בעצמנו כבר לא יודעים מה נכון ומה לא, ולמרות שגדלנו בתקופה אחרת ופשוטה יותר, אנחנו מתקשים לזכור איך הסתדרנו בלי כל הטכנולוגיה הזו. כנראה שכדי לקבל תשובה, נצטרך להמתין עד שמישהו ימציא לכך אפליקציה.
