אני תמיד מספרת שיש לי ארבעה ילדים, אבל בעצם יש לי שבעה. ארבעה מהם ילדתי בעצמי, וכולם הולכים על שתיים, מדברים ושולחים סמסים. השלושה האחרים הם פרוותיים, מפונקים, הולכים על ארבע ולא יודעים לדבר, למרות שאני מדברת אליהם כל הזמן ועמוק בפנים מצפה שיום אחד גם יענו לי.
משפחה מרובת זנבות
שוגי, מאפין וצ'רי, שלושת הכלבים שלנו, הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה, אבל הרומן שלי עם היצורים המתוקים והמצחיקים האלה התחיל כבר בילדות. במשך שנים התחננתי להוריי שנאמץ כלב, וביום הולדתי העשירי הם סוף כל סוף נכנעו והביאו לי במתנה כלבת פודל קטנה ואפורה. קראנו לה שלי, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. המיטה שלה הוצבה אצלי בחדר ובכל רגע פנוי שיחקתי איתה, ליטפתי אותה - וכמו שהבטחתי להורים, כי הייתי ילדה אחראית - טיילתי איתה וטיפלתי בה.
אחרי שנתיים, שלי המליטה שלושה גורים, שני זכרים ונקבה, שנראו כמו עכברים והיו מכוערים להפליא, אבל חמודים מאוד. שלי הייתה מחביאה את הנקבה בכל מיני פינות מוזרות בבית, ומשום מקום היינו שומעים פתאום ציוץ רך וחלש ויוצאים במבצע איתור משפחתי. הווטרינר הסביר ששלי כנראה הרגישה שהגורה לא יונקת מספיק ולא תוכל לשרוד, ולכן היא מחביאה אותה. לקחתי על עצמי כמשימה להציל את חייה של הגורה, וביליתי שעות וימים בהקפדה על כך שהגורה תאכל ותגדל. אחרי שלושה חודשים אמא שלי הודיעה לי חגיגית שאי אפשר לגדל ארבעה כלבים בבית, ובלב כואב מסרתי את שני הזכרים, אבל הגורה נשארה אצלי. סבתי ז"ל העניקה לה את השם אסטי.
אהבה ללא תנאי
כששלי ואסטי הלכו לעולמן, הלב שלי נשבר. זה היה ממש כמו להיפרד מבן משפחה, ונדרשו לי כמה שנים כדי להתאושש ולהחליט לאמץ שוב כלב. זה קרה כשכבר הייתי אמא בעצמי ועברנו לגור בלוס אנג'לס. החלטנו יחד כמשפחה להביא כלב הביתה, וכך נכנס לחיינו שוגי, כלב לברדור שחור. לא עברו ארבעה חודשים, ודרך חברה טובה הגיעו אלינו גם מאפין וצ'רי, שתי מלטזיות חמודות. הגיע רגע אחד שבו בעלי, רון, עמד באמצע הסלון, גירד את הראש ואמר, ספק לי ספק לעצמו, "איך יכול להיות שיש לנו פתאום שלושה כלבים בבית?".
אבל זו כבר הייתה עובדה בשטח, ומאוחר מדי להתחרט. אפילו הבת שלי, שבתחילה חששה קצת מהם, נקשרה לשלושתם וטיפחה אהבה גדולה לכלבים, היום היא כבר מלטפת כל כלב שעובר לידה ברחוב. הבית שלנו הפך לפינת ליטוף שכונתית, וכל ילד שפחד מכלבים הגיע אלינו כדי להתגבר על הפוביה, עד שכל השכונה התמלאה בזנבות מכשכשים.
על כלבים וילדים
היום, אין לי ספק שילדים צריכים לגדול עם בעל חיים בבית, וכלב הוא ללא ספק חיית מחמד מסורה ומקסימה, מלאת אהבה, חום ושמחה, אבל הוא גם דורש חינוך וטיפול מסור, וזה קצת יותר מסובך. שוגי למשל, כמו כל לברדור טיפוסי, הוא חזרזיר גדול שאוהב לנשנש, ואם אפשר, הוא מעדיף לעשות את זה מהשיש, מיד אחרי שהוצאתי אוכל חם מהתנור כדי שיתקרר, או ישירות מהצלחת שלי. כל ניסיון ללמד אותו שאסור לחטוף אוכל לא שלו – נכשל, והעובדה שהוא כלב גדול וגבוה בהחלט לא תורמת לעניין. אבל אני משתדלת להסתכל על הצד החיובי – כשיש פירורים או משהו נופל על הרצפה, שוגי מביס כל שואב אבק בניקיון מיידי.
במקרה של מאפין וצ'רי הסיפור מורכב יותר, הן מתעקשות לעשות את הצרכים בחדר של הילדים, שם הן ישנות בלילה. מה לא עשינו כדי ללמד אותן שאת הצרכים עושים בחוץ – פיזרנו עיתונים ברחבי הבית, לקחנו אותן לטיולים ארוכים. אפילו השארנו אותן לישון בכלוב הטיסה שלהן למשך כמה לילות, אחרי שהווטרינר הסביר שככה הן ילמדו. שום דבר לא עזר, ועד היום, כשאני ניגשת בבוקר להעיר את הילדים, לא מעט פעמים אני דורכת בשלולית פיפי, או מתנה אחרת שהושארה במיוחד בשבילי.
הילדים, שכמובן מאוד אוהבים את הכלבים, מעדיפים להתעלם כשיש צורך באחריות. כמו בכל משפחה, גם לנו הם הבטיחו שאם יהיו כלבים בבית, הם יעזרו בטיפול בהם, אבל כשיש צרכים באמצע החדר, התגובה היא "איכס! אמא! בואי מהר, יש כאן פיפי!". כשצריך להוציא לטיול או לקחת לווטרינר, הילדים שלי עסוקים פתאום יותר משמעון פרס ואין עם מי לדבר.
אמצו באומץ
וכך קורה שבנוסף לארבעה ילדים, היום שלי סובב גם סביב שלושה כלבים. מנקה שלוליות, אוספת מוקשים, מוציאה לטיול ולוקחת לחיסונים. נו מילא, מה לא עושים בשביל אהבה.
ואם יש לכם ספק, הסירו אותו כעת – כלבים הם אהבה ענקית לכל דבר, וכמו שציינתי, מבחינתי הם ממש כמו עוד שלושה ילדים. בכל פעם שאני רואה עוד תמונה של כלב נטוש או גור שמחפש בית, לבי נחמץ. באתר שלי ישנה פינת אימוץ ובה כלבים מקסימים (וגם חתולים!) שרק ממתינים לבית חם ואוהב בכלבייה של תנו לחיות לחיות. תאמינו לי, לאמץ כלב זה לא רק להציל יצור נפלא, אלא גם להרוויח לעצמכם חבר קרוב, שיחזיר אהבת אמת כל החיים.
