קשה להאמין שמאחורי המראה השברירי והצנום של דנית קרן (26 וחצי), מנכ"ל המרכז לנפגעי כתות בישראל (מלכ"ר), מסתתרת בחורה חזקה מאוד, שלמרות גילה הצעיר עומדת בחזית המאבק בכתות בארץ. לאחר שסייעה לחשוף את אשר מתרחש בביתו של גואל רצון זכתה למבול של פניות. הרבה נפגעי כתות מצלצלים, הרבה הורים מודאגים, הזמנות לראיונות בתקשורת, וגם איומים בשפע.
הן האמינו שיש לגואל כוח מאגי
כבר שנים שהרשויות ניסו לחדור ולחשוף את מה שקורה בביתו של גואל רצון, אלא שחומת השתיקה הייתה בצורה ומבוצרת. לפני כמעט שלוש שנים הגיע טלפון למרכז לנפגעי כתות בישראל. האישה שמעבר לקו נשמעה במצוקה של ממש. דנית פגשה אותה ושמעה ממנה כי עזבה את ביתו של גואל. כעבור זמן קצר הצטרפו אליה שתי נשים נוספות. הן היו מפוחדות מאוד. הראשונה האשימה בעיקר את עצמה. היא אמרה: "המערכת בסדר, גואל בסדר, זו אני שלא התאמתי למסגרת."' לאט לאט, בתהליך שיקום סודי, הצליחה דנית לרכוש את אמונן.
"הן פחדו שיקרה להן משהו. האמינו שיש לו כוח מאגי. הן נשברו לא פעם. אמרו לי: 'תעזבי, תרדי מזה.' לא אחת הן הטיחו בי: 'המדינה לא הצליחה, אז את, קטנה, צעירה, תצליחי? גואל בחיים לא ייעצר.' ניסיתי להוריד אותן מהרעיון שיש לו כוחות מאגיים ושיקרה להן משהו, כי הן באמת מאמינות בזה, בכל ליבן. גם הנשים שהוצאו משם לאחרונה חיות בפחד ובהכחשה. מי שמספרת היום שהיה שם נעים וטוב, עדיין לא מבינה מה היא עברה ואיפה היא חיה".
מה אמרת להן?"הבטחתי לנשים האלה, ולעצמי, שאלך עד הסוף עם הסיפור שלהן. היה קשה להחדיר בהן אומץ. היה לא פחות קשה לשכנע את המשטרה והפרקליטות שיש מקום להגיש כתב אישום. אספתי ראיות ועדויות בעבודת נמלים סודית, עברתי על כתבי אישום ופסקי דין שונים, וכשהיו בידיי הממצאים, הלכתי למשטרה".
במשך שנים היה כאן קשר שתיקה. מה גרם לך ללכת עד הסוף?
"אחד הדברים היה הסרט המזויף שהראו בערוץ עשר. הראו שם נשים שמכינות יחד אוכל וצוחקות, הראו ילדים משחקים, ואני כבר הכרתי את הסיפור האמיתי. ידעתי שאסור להן לדבר זו עם זו ולגעת זו בזו או לחבק את הילדים שלהן. הילדים לא יצאו מעולם לגן שעשועים ולא שיחקו במשחקים. הם חיו במצב של הזנחה רגשית איומה, אבל העיתונאית לא הייתה נכנסת לשם לולא הייתה מראה מה שגואל רצה שיראו".
כשהגיעה למשטרה, כבר היה בידה ספר החוקים של גואל רצון. אחרי שרכשה את אמונן של הנשים, הן באו איתה. נכנסו משותקות מפחד והיא שימשה להן לפה. גואל רצון נעצר. חלק מהנשים פוזרו עם ילדיהן במעונות לנשים מוכות.איפה, לדעתך, היו המורות בבית הספר של הילדים?
"המורות לא הסכימו לדבר. הן מפחדות. אני לא יכולה לפרט, אבל יש גורמים שידעו ואמרו לי במפורש שהסיפור גדול מדי עליהם ושהם לא יכולים להתמודד עם קבוצה גדולה וסגורה כזו."
מה כוחו של איש כזה? לי הוא נראה חסר כריזמה לחלוטין."כריזמה זה מיתוס. זה כמו איש מכירות שמנסה למכור לך מוצר כלשהו באגרסיביות ולעומתו יש מישהו אחר, שאינו מתאמץ וכביכול לא מנסה למכור לך כלום, ואז את לא מתגוננת כי אין בפני מה, ודווקא אצלו את קונה. הוא סיפר להן שהוא מטפל ותוך כדי כך ניצל את האמון שלהם. מזה התחיל הכל. אחר כך, לצאת מכת זה במקרים רבים כמו לצאת ממערכת יחסים הרסנית".
בעצם, אם יש נשים שחיות ובוחרות לחיות כך, וטוב להן, למה להתערב?
"אני יוצאת מנקודת הנחה שהן פועלות על פי רצון של אדם אחר, שכל מטרתו היא ניצול. המלחמה שלי היא לא באידיאולוגיה של הכתות, אלא בשיטה, במניפולציה ובטכניקה שגורמות להן להאמין שזו בחירתן ושהן מאושרות. אנשים לא מגיעים לכת. הכת מגיעה אליהם".
כלומר?"זה הרי לא הגיוני שיש איזושהי אישה צעירה שעברה ליד הבית שבו גרו הנשים ואמרה לעצמה 'וואו, איך בא לי לאהוב גבר מבוגר, עילג, שלא נראה טוב, ולחלוק אותו עם עוד עשרים נשים'. ברור שלא. הנשים האלה הגיעו לשם חלשות, וזה יכול לקרות לכל אחד. גם לאנשים עם 'אני' מגובש שנקלעים למשבר והדימוי שלהם יורד, גם לעורכי דין, לרופאים, לאנשי חינוך. הנה, לא מזמן הגיע אלינו סיפור של מנכ"ל שהיה מובטל במשך שנתיים. הדימוי שלו ירד לרצפה. הכת כבר הגיעה אליו."
אם יש ספק אין ספק
דנית קרן נולדה כבת בכורה במשפחה תל אביבית. אביה, "איש חזק, שלחם בכל המלחמות," הוא חילוני שומר מסורת. אמה דתייה. היא עצמה גדלה וחונכה כדתייה. בגיל 15 החלה לחזור בשאלה, "והתהליך הזה גרם לאמא שלי כאב גדול. היא אמרה לי: 'אם את לא דתייה, את לא הבת שלי.' מאידך, היא חשה גאווה גדולה על כך שהתפתחתי כאדם עצמאי. בזכותה קיבלתי את הכוח והיכולת להתווכח, להשמיע קול, לחשוב."
איזה חיים היו לך כמתבגרת חוזרת בשאלה?
"הייתי כמעט בת 18 כשהעזתי לקנות ג'ינס בפעם".
היו לך חרדות כשחזרת בשאלה?"כן. לחזור בשאלה זה לפעמים כמו לצאת מכת. לכן אני מבינה את החרדות של נפגעי הכתות. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה שלי בשבת. היה לי ברור שאני גומרת את הנסיעה הזו בבית חולים או בבית קברות. זה היה פחד נוראי."
"אני נהנית מאוד להיות אמא"
בגיל 18 היא פגשה את יניב, מי שהפך לאבי בתה הדר, בת שש וחצי היום. שבע שנים חיו יחד. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. באותה תקופה רציתי שתהיה לי משפחה. רציתי בת, כי לא היו לי אחיות. רציתי מאוד לחנך מישהו 'לאורי,' קסם לי להעביר הלאה את הערכים והאג'נדה שלי. לא נישאתי בטקס רשמי, כי אני לא מאמינה ברבנות ולא מבינה מה הטעם בטקסים. טבעת ושבירת כוס הם לא מה שימנע פירוק של קשר."
"לפעמים נדמה לך שאת בוחרת את אורח חייך, כי בעלך נותן לך תחושה כזו, במתכונת המסרים הכפולים. הוא אומר 'תעשי מה שאת רוצה,' 'אני סומך עלייך,' אבל את עושה מה שהוא רוצה, ואת יודעת שאם את מורדת בכל זה, את עלולה להפסיד. זה כולל חיים שבהם את מפרנסת אותו, ובכיור גם מחכים לך כלים, ונדמה לך שאת זו שבחרת."
את מדברת על עצמך?"אם הייתי אישה כנועה, חיי היו דבש והזוגיות שלי הייתה סוגה בשושנים, אבל אני אישה שלא מקבלת דברים בשתיקה."
את נראית ילדה בעצמך."אנשים חושבים שאני צעירה מאוד, אבל אחרי שאני פותחת את הפה אומרים לי שאני מדברת כמו בת ארבעים או חמישים. עכשיו יש לי הזדמנות לחוות מחדש אי אילו חסכים שהיו לי בילדותי הדתית. כשהדר ואני הולכות יחד לחתונה, למשל, היא תמיד מושכת אותי לרחבה. איתה אני מרשה לעצמי להיות יותר משוחררת, להשתטות, לרקוד. אני לא רגילה לזה".
ויש לה עכשיו גם אהבה חדשה, כזו שמוציאה ממנה את החלקים הרכים והרומנטיים שבה. הבחור הוא גיל זוהר, פסנתרן שעובד עם אחינועם ניני. "זו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לחיות בלי מנגנוני הגנה. אני מרשה לעצמי להרגיש ולהראות שאני מרגישה." אני מביטה בה. אישה יפה שלא פוחדת מכלום. גם לא מהאיומים המגיעים אל תיבת הדואר האלקטרונית שלה ואל הטלפון.
"אבא שלי נתן לי תמיד תחושה שאני חזקה ושאני יכולה לכסח את כל הבנים בבית הספר. הוא לימד אותי קראטה, כי הייתי ילדה שברירית וחלשה והיו בנים שניסו להרביץ לי. גם גדלתי עם ארבעה אחים. שמישהו רק יבוא, אני אכסח אותו," היא אומרת בחצי חיוך, ובקולה השקט היא מוסיפה: "ביום שקיבלתי על עצמי לנהל את העמותה הזו, ידעתי שיכולים להתנכל לי ולפגוע', אבל נפגעי הכתות שמגיעים אלי הם אנשים מפוחדים. הם חייבים להישאר מאחור ולהיות מוגנים. אני חייבת להיות בחזית למענם. חייבת."
