היא גדלה כילדה שמתביישת באמה השמנה, וכיום היא מאמנת קבוצות העצמה והרזיה
רוני שחר (40) ממושב טל שחר זוכרת בעיקר את הבושה. את התחושה שמשהו לא תקין. שאמא לא צריכה להיות כל כך שמנה. שלא ייתכן שהיא לא מטפלת בעצמה. "אמא שלי הייתה בוגרת סמינר, אישה בעלת משקל תקין, אבל מהרגע שנישאה, הרתה והחלה לגדל שלושה ילדים, נגמרו לה החיים. היא הזניחה את עצמה, ויתרה, לא ניסתה לשנות דבר ודעכה לי מול העיניים". מגיל צעיר ידעתי שכך אני לא רוצה לחיותמול העיניים. מגיל צעיר ידעתי שכך אני לא רוצה לחיות בשלוש השנים האחרונות היא מאמנת נשים להאמין בעצמן ולהבין שמגיע להן יותר מאשר עוד בורקס. חשוב לה, לרוני, שהן לא תגענה למקום הזה, שבו ילדים נרתעים ומתביישים בהוריהם השמנים מאוד.
רוני מתארת ילדות ונערות בצל קושי גדול: "כל כך לא רציתי להיות כמוה, לא הבנתי למה היא קשורה אליי בכלל. לצערי, במשך שנות ילדותי ונערותי לא חמלתי על אמא שלי". כיום, לדבריה, מערכת היחסים ביניהן מסתכמת ב"שלום-שלום הדדי ומנומס" במפגשים המשפחתיים. "כילדה תמיד התרגזתי על כך שאמא לא יכולה ללכת מהר, ועד היום כואב לי לראות תמונות ממסיבות בגן ובבית הספר שבהן מאחורי כל הילדים יש אמא ורק אני יושבת לבד, כי אמא שלי פשוט נמנעה מלבוא. עם אבא שלי, איש שמח שהתקשה להתמודד עם עצב ודברים קשים, לא יכולתי לדבר על זה, כי לא רציתי להכאיב לו יותר. תמיד כעסתי על כך שהיא השלימה וויתרה, שהיא ניהלה את חייה כחיה-מתה. לכן, בשלב מוקדם החלטתי לעשות הכול כדי להיות ההפך ממנה. היא לא יכלה ללכת מהר? אז אני רצתי עשרה ק"מ כל יום. היא אכלה הרבה מטוגן ולא בריא? אז אני למדתי כל מה שאפשר על תזונה נכונה. ברגע שגמרתי שירות לאומי, בגיל ,20 עזבתי אותה ואת הבית. העדפתי לעבוד קשה במלצרות ולחיות לבד בין ארבע קירות, העיקר לא לראות את האומללות הזו."
אחרי שהשלימה את לימודיה ונישאה בגיל ,25 החלה רוני לעבוד כמחנכת וכיועצת בבתי ספר. "בהתחלה, לא רציתי ילדים משלי. אחרי כל מה שחוויתי, לא הייתה לי שום תשוקה להיות אמא. רק אחרי טיפול פסיכולוגי הצלחתי להתגבר על זה וכשנולדה בתי הראשונה התעוררה בתוכי רוני האמיתית והדברים התחילו להסתדר. היום, הכיף הכי גדול שלי זה לשמוע איך בנותיי ( 10 ,12ו-6) מעריכות אותי ומתגאות בזה שגם חברות שלהן אומרות שאני אמא חתיכה."
אלא שבתחום הקריירה, המצב היה שונה לגמרי. רוני לא אהבה את המסגרת, אבל נשארה בה, "כי למרות שעשיתי הכול כדי להיות שונה מאמי, בתוך תוכי הרגשתי שאני סוג ב' ושאין לי סיכוי לעשות משהו אחר. ככה פספסתי 15 שנה מחיי, עד שבשנת השבתון האחרונה שלי התחלתי ללמוד אימון אצל בני מרגליות. הוא היה הראשון שאמר לי: 'את הכי טובה בעולם! יש לך חלומות? לכי ותגשימי אותם.' הביטחון שלו בי היה פשוט מדבק."
בעזרת החיזוקים האלה ובעידוד בעלה, יצאה לדרך חדשה: היא למדה אימון אירובי ותזונה, השתלמה באימון להרזיה אצל רונית גולדברג, "ונשארתי רוני, אבל פתאום הרגשתי פחות סוג ב'. זה בדיוק מה שאני מעבירה עכשיו לנשים שיושבות מולי – אני נוטעת בהן הרגשה שיש להן כוח, שהן יכולות להגשים כל חלום, שהן לא חייבות לאכול בורקסים וקרואסונים כדי להרגיש טוב. אני פוגשת אותן לא ממקום של שמנה או רזה אלא ממקום של העצמה. בסדנאות שלי לא מתעסקים בספירת קלוריות, אלא מדברים על חשיבה חיובית ועל חיזוק מוטיבציה והתלהבות. פיתחתי שיטה שמאפשרת להתחזק וגם לרדת במשקל, ואני נמצאת בקשר רציף עם המשתתפות, תומכת, מייעצת ומחזקת את האמונה בכוחות שלהן. חשוב לי במיוחד להיות איתן ברגעים קשים, כי אף אחד עוד לא מת מקושי. מה שהורג באמת זה הוויתור."
האתר של רוני שחר
היא גדלה בצילם של הורים גרושים שהמשיכו בחייהם בלעדיה, וכיום היא מנהלת מרכז להכשרת יועצים זוגיים ומשפחתיים
זה היה סיוט להיות בת של גרושים בנהריה של סוף שנות ה-50, מספרת סמדר שמחאי (52) היא עדיין זוכרת את המבטים וההתלחשויות ובעיקר את ההשפלה. סמדר, גדלה בבית סבה וסבתה, דוד ואסתר בדר, חברים מכובדים בקהילת עולי גרמניה המקומית, אשר פינקו אותה ככול יכולתם, בניסיון לשכך את הכאב, אבל זה בלבל אותה עוד יותר. סמדר הרביצה לילדים, התחצפה למורים וכעסה על כל העולם, ובסופו של דבר עזבה את הלימודים באמצע כיתה י.' אחר כך התגלגלה במשך שנים ממשרה זוטרה אחת לאחרת וממדינה למדינה, כמהה ליציבות שתרחיק אותה מהכאוס שליווה את חייה כילדה, ילדה שהוריה פשוט השאירו אותה מאחור והמשיכו הלאה בחייהם הסוערים.
"באמת היו לי תקופות אפלות וקשות מאוד," מספרת סמדר, שמנהלת היום את מרכז ההכשרה וההשתלמויות של ת.ל.מ (תחנות לייעוץ ולטיפול משפחתי) ואחראית להכשרת אנשי מקצוע לטיפול משפחתי וזוגי. "מהסיפורים אני יודעת שהכול התחיל כשסבא וסבתא שלי הגיעו לביקור בבית הוריי ומצאו אותי, תינוקת בת שמונה חודשים, עומדת בלול וצורחת, מלוכלכת ומלאת פצעים מחיתולים שלא הוחלפו. הם פשוט הוציאו אותי משם ולקחו אותי איתם לנהריה. אחר כך הוריי התגרשו. אמא שלי, שהייתה בת יחידה, מפונקת, פרועה ויפה, עברה לתל אביב, שם עבדה כמוזגת בבארים ברחוב הירקון. בהמשך, היא עברה לארצות הברית והייתה שם גם דילרית בקזינו. אבי, אלי, שהיה יפה כמו שחקן קולנוע, עבר לגור בנתניה ובאילת. שניהם התחתנו והתגרשו שוב, ולי אף פעם לא היה ברור אם ומתי הם יבואו לבקר.
"אני זוכרת שבאחת הפעמים שבהן אמא החליטה שוב להתחתן, קנו לי שמלה כחולה עם צווארון לבן, וסוף סוף יכולתי להשוויץ וסיפרתי לכולם שאהיה בחתונה ואלבש את השמלה היפה. אני זוכרת גם איך יצאתי מוקדם מבית הספר, כדי לנסוע עם סבא וסבתא לחתונה בתל אביב. אבל כשהגעתי הביתה, סבתא אמרה שהחתונה התבטלה, כי החתן והכלה רבו. קשה לתאר מה עבר עליי למחרת בבית הספר," היא אומרת ולרגע מאבדת את חוט המחשבה ומתכנסת בתוך עצמה. "אחרי שבועיים התברר לנו שכמה ימים מאוחר יותר הם התחתנו, ואפילו לא טרחו להודיע לנו. כל כך רציתי שתהיה לי אמא, כמו לכולם. רציתי את זה גם כבוגרת, לפני עשר שנים וחמש שנים. אבל אמא שלי פשוט לא יכלה. היא לא ידעה איך," אומרת סמדר, שחיה כיום עם החתול שלה, מאפי, בביתה שברמת פולג. אמה נפטרה לפני כשלוש שנים ואביה כעשר שנים קודם לכן.
רק אחרי גיל 30 הגיעה סמדר לטיפול פסיכולוגי, שנמשך 14 שנים. בעזרתן של הפסיכולוגיות עדי אדלשטיין ובילי בן אהרון, הצליחה להפחית מעט את הבלבול, התסכול והכאב והתפנתה לפתח לעצמה קריירה מרשימה בתחום הניהול והאדמיניסטרציה בעולם ההיי־טק והאקדמיה, שם גם מצאה סוף סוף חברים מחזקים ומעודדים.
אחד מהחברים האלה, יואב אבטליון, ממקימי חברת ההיי־טק ,NICE הציע לה לפני פחות משנה לסייע בשיקומו של מרכז ההכשרה של ת.ל.מ שנקלע לקשיים לאחר כשישים שנות פעילות (הארגון מפעיל עשר תחנות ייעוץ וכן מרכז להכשרת אנשי מקצוע בתחום הטיפול). "כמובן שהטלפון הראשון שעשיתי, כשנכנסתי לתפקיד, היה לשתי המטפלות שלי. צחקתי, כי הנה אני, המטופלת שאין לה אפילו תעודת בגרות, עומדת בראש המרכז שמכשיר יועצים ומטפלים בעלי תארים אקדמיים. אבל עדי ובילי לא הופתעו כלל. שתיהן אמרו שהגעתי בדיוק לאן שהייתי צריכה להגיע, כי מי כמוני מבין ויודע כמה שייעוץ טוב יכול לעזור".
מאז היא עובדת מהבוקר עד הלילה, כדי שיותר ויותר אנשים יידעו איך להיות הורים וגם הורים של הורים. אחת היוזמות הראשונות שלה, למרות התנגדותם של רבים, הייתה פתיחת קורס להכשרת סבים וסבתות, שמוצע לקהל הרחב במחיר נוח. "כשראיתי כמה ידע יש לאנשי המקצוע וכמה הוא יכול לעזור, היה לי ברור שאני חייבת שהידע הזה יהיה נגיש לכולם. אין צורך שעוד ילדים יסבלו כמוני, אם אפשר למנוע את זה על ידי ייעוץ והדרכה. ילדים לא צריכים לסבול כל החיים בגלל הורים שלא יודעים איך להיות הורים. אני משוכנעת שאם סבא וסבתא שלי היו יודעים שיש הכשרה כזו, שבעזרתה הם יכולים לעזור לי, הם היו מגיעים אליה. ואני לא לגמרי בטוחה שאמא שלי לא הייתה באה."
האתר של ת.ל.מ
היא גדלה בבית שבו אסור היה לדבר על מין, וכיום היא כותבת ומנחה מפגשים העוסקים בסקס ובמיניות
"בבית שלי אף פעם לא דיברו על סקס. הייתי בת יחידה להורים מבוגרים. אבא שלי דאג מאוד מ'מה יגידו השכנים והדודות,' ואמא שלי, מנהלת מחלקת שכר בבית חרושת גדול ברומניה, הייתה עסוקה בקריירה שלה. גדלתי עם או־פר והייתי ילדה טובה, כזו שמילאה את משאלות ההורים עוד לפני שהם בכלל ידעו שיש להם משאלות. "ואז, בגיל ,16 בתקופה שבה סקס זה הדבר הכי מעניין ושבה צריך כישורי שפה כדי להקסים חברים, הוריי החליטו שאנחנו עולים לישראל," מספרת עיתונאית "לאשה" מעיינה שנהר,
שכותבת כבר שלושים שנה על סקס וזוגיות וגם מנחה ערבי "סקסיבה" – מפגשים שבהם היא לא רק מדברת בהומור ובפתיחות ידענית על חיי המין, אלא גם מביאה עמה תיבת הפתעות, מלאה במיטב צעצועי המין הכי חדישים.
היא מספרת שכעולה חדשה התגברה על מכשול השפה תוך כמה חודשים, אבל חוסר הידע בענייני סקס המשיך ללוות אותה גם אחרי הצבא. "הנישואים בגיל 21 תפסו אותי לא מוכנה. לא ידעתי על מין כמעט כלום, וגם הייתי ביישנית. אני זוכרת את המבוכה הרבה שלי כששאלתי חברות נשואות כל מיני שאלות, וכמובן שהיו תסכול ואי נוחות עם הגוף והמיניות. הדרך שלי להתגבר על חוסר הידע והביישנות הייתה לכתוב על זה."
בתחילת דרכה בעולם העיתונות היא כתבה בכלל על נושאי תרבות, "אבל בשיחות המסדרון במערכת הייתי נועזת יותר מאחרים והערתי הערות לא מקובלות." עורכת המגזין "את," שרה ריפין, שמעה אותה, וכאשר נודע לה שמגיע לארץ גינקולוג שלמד לימודי מיניות בארה"ב, היא שלחה אליו דווקא את מעיינה. "כנראה שהיא ראתה שאני בעצם יותר נועזת ממה שנדמה לי. עד היום אני אסירת תודה לה על כך. אני זוכרת איך באותו ראיון עם ד"ר צבי צוקרמן דיברנו בלחש מרוב מבוכה, ובאמת, אחרי פרסום הכתבה שרה נקראה להנהלה כי הכתבה כללה ביטויים נועזים כמו סיפוק, אורגזמה ואסרטיביות במיטה." הכתבה הזו הובילה לאחרות, ומעיינה מצאה את מקומה: "לא היו לי מתחרים בתחום, וזה גם סיפק לגיטימציה מלאה למציצנות שלי – יכולתי לקרוא כל מה שנכתב בתחום, יכולתי לשאול אנשים על חיי המין שלהם, השתתפתי בסדנאות שבכולן למדתי משהו, ובן זוגי זאב היה מחכה לשמוע מה התחדש. אבל גם כעיתונאית 'נועזת' הייתי צריכה להתגבר על הביישנות בכל פעם מחדש. עם ההורים לא הייתה לי בעיה, כי הם לא קראו עברית. רק כעבור שנים אמא שלי הודתה, ללא תרעומת או ביקורת, שהיא יודעת שאני כותבת על סקס."
מעיינה, אם לשתי בנות ובן בוגרים, מודה שגם בבית שהיא הקימה לא דיברו על סקס. "העובדה שכתבתי על הנושא לא הפכה אותי לאמא פתוחה ומדברת. אני לא גאה בזה שהדגם של בית הוריי נשמר בביתי, אבל אני יודעת שגם לסקסולוגיות לא קל לדבר על הנושא עם הילדים שלהן. בתור הורים, קשה לנו להודות שהילדים שלנו הם יצורים מיניים. למזלי, כשילדיי היו בגיל ההתבגרות כתבתי על סקס גם בעיתון הנוער שהם קראו, וכך יכולתי לדבר איתם על זה דרך העיתון לפחות. אני יודעת שהחברים שלהם היו מלאי התפעלות מהאמא הקולית וגם זה היה סוג של פיצוי נדיב מבחינתי."
האתר של מעיינה שנהר
איפור: רומינה רוטשילד
